אבני נזר יורה דעה תצה

ביאה במקצת לאו שמה ביאה. ואני לא איש דברים כאלה אנכי להכריע בין הרים גדולים. מה גם נגד הראב"ד שהראשונים חרדו מגדולתו וקדושתו. וע"כ לא דברתי בתשובתי הקודמת אות כ"ו לפלפל בזה רק מעט אשר כתבתי מאין יצא לרמב"ם פסקו. ובטח הגיעו תשובתי אשר כתבתי לאחר פורים [הוא סימן הקדום]: ב והנה כבודו בראשית דבריו כתב שהי' לו לרמב"ם יסוד נאמן בירושלמי פ"ב דשבועות ה"ג כתוב א' אומר משכן ד' טימא וכתוב א' אומר מקדש ד' טמא הא כיצד ליתן חילוק בין מיטמא מבפנים לנטמא בחוץ מיטמא בחוץ עד שיכניס ראשו ורובו. הרי דהירושלמי נקיט בפשיטות ביאה במקצת לא שמה ביאה. ונודע שדרכו של רמב"ם לפסוק כירושלמי עכ"ד. ותמהני שהרי הירושלמי קאי שם על מתני' דמיירי בקרבן שבא רק על חיוב כרת. וכן קראי דמייתי הם בחיוב כרת. והרי מסקנת הש"ס דלכרת לכ"ע לא שמה ביאה עד שהכ"מ כתב שגם הראב"ד לא קאי לחיוב כרת: ג) עוד כתב כבודו להביא ראי' שגם ר"ש משאנץ סובר ביאה במקצת לאו שמה ביאה מדכתב בפי' הת"כ בהא דדריש שם מקרא לאסור ביאה בלא נגיעה ופי' הר"ש דהיינו כגון שנכנס למקדש בשידה תיבה ומגדל. והשתא ל"ל למנקט מציאות רחוק כזה אם איתא דביאה במקצת שמה ביאה מדאורייתא הו"ל לומר בפשטות שהכניס ידו לפנים באויר העזרה עכ"ד: ד והנה כ"ג לאשר הכל שגור בפיו לא חש לעיין שנית בעת עלה בלבו ראי' זאת. אך בזה זכרונו כיזב לו כי לא נמצא זה כלל בפי' הר"ש לת"כ רק בפי' ראב"ד לת"כ. ובראב"ד א"א לומר שסובר ביאה במקצת ל"ש ביאה שלהדיא כתב בהשגות דביאה במקצת ש"ב [וידוע שפי' ראב"ד לת"כ היא מראב"ד בעל' השגות] וע"כ טעם אחר בזה כמו שיבואר. והנה כבודו כתב ג"כ מילקוט שמעוני שהביא ברייתא דלאסור ביאה בלא נגיעה בזה"ל מנין שלא תכנס בגלוטנקא ת"ל ואל המקדש וגלוטנקא הוא מין עגלה. ומוכח מדלא נקיט בהושטת יד דביאה במקצת ל"ש ביאה. ובראב"ד משמע שכך הי' הגי' לפניו בת"כ. אך במקום גלוטנקא גורס בליקריק ופירשו כמו ארון שאין רגליו נוגעות ברצפה ולא בכתלים פי' אחר לקריקה כמו מנעלים. אולם הך ברייתא הכי איתא בת"כ ובילקוט אי מה קודש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה מנין שלא תכנס בגלוטנקא ת"ל ואל המקדש. ולכאורה קשה דהתינח אם נכנס כולו אבל ביאה במקצת דמקודש למדנו וקודש הוא בנגיעה ואיך נלמוד מזה למקדש בלא נגיעה ומה מקשה הש"ס זבחים (ל"ב:) לעולא מהכנסת יד מצורע לפנים למתן בהונות. וצ"ל דון מינה ואוקי באתרה דבמקדש הא חייב בכולו בלא נגיעה ממילא גם ביאת מקצת שלמדנו מקודש חייב בלא נגיעה וזה לפי האמת דמשכחת ביאת כולו בלא נגיעה בעגלה וכדומה. אך אם לא הי' משכחת לה בלא נגיעה. וביאת כולו ע"כ בנגיעה והחיוב בלא נגיעה רק בביאת מקצת. וביאת מקצת הא מקודש למדנו דבנגיעה היא ולא שייך לומר אוקי באתרה דהא באתרה בביאת כולו למקדש לא משכחת לה בלא נגיעה ע"כ נקיט הת"כ בעגלה: ה' ובמ"ש אפשר ליישב קושית התוס' בהא דאמר רבינא זבחים (ל"ג:) ההוא דביאת מקצת שמי' נגיעה לענין מלקות איתמר והקשו בתוס' דאכתי קשה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועל תירוץ התוס' דעשה שיש בה כרת חמור הקשה בס' שושנת העמקים כלל ה' משבת (קל"ב.) דאי לאו קרא ה"א מילה אינו דוחה לאו דצרעת דהיא עול"ת אף דמילה עשה שיש בו כרת [וכן הק' כבודו בחשובתו] ולפמ"ש י"ל עפ"י מ"ש בס' שושנת העמקים שם דהא דאמר כי איתמר דעולא למלקות איתמר היינו למ"ד דון מינה ומינה ואליבא דעולא אמר. אבל רבינא עצמו הא ס"ל דון מינה ואוקי באתרה [וכ"כ גם כ"ג בתשובתו]. וע"כ למה דמשני רבינא דעולא ס"ל דון מינה ומינה אין חיוב ביאה במקצת אלא בנגיעה כיון דמקודש ילפינן כנ"ל ואין קושיא ממצורע. ותחילה למה דהוה ס"ל דעולא כרת נמי מחייב והיינו דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה ממילא יש חיוב בלא נגיעה ושפיר הקשה ממצורע. ורבינא חידש דלענין מלקות איתמר דס"ל לעולא דון מינה ומינה ממילא אין חיוב בהכניס ידו אלא בנגיעה ואין קו' ממצורע. [ומה דאמר רבינא לענין מלקות איתמר ולא אמר כי איתמר דעולא בנגיעה איתמר. היינו דרבינא דייק מלשון לוקה דאינו חייב רק מלקות וכן פרש"י לענין מלקות איתמר כדאמר לוקה בהדיא): ולפמ"ש אין ראי' מדברי המפרש למס' נזיר במ"ש בהיתר מה שהמצורעין מכניסין ידיהם משום שביאה במקצת לא שמה ביאה די"ל משום שמכניסין רק באויר וא"א ללמוד מקודש. ומצד עצמו ביאה במקצת לא שמה ביאה. אבל אם יגע בדפנות עזרה בפנים ניליף מקודש דלוקה. וכן יש לפרש בתוס' יבמות (ז':) בתירוץ ראשון שכתבו לרבא דס"ל לא שמה ביאה דהיינו באויר וכנ"ל. ופרש"י סוטה שהביא כ"ג שכתב וביאה במקצת שרא רחמנא ברור מללו דבכל מקום אסור דאל"כ מה צריך בזה להיתר כיון דסתם ביאה משמע כולו. וביאה במקצת לא איתסר כלל. ואני חושב בזה עוד סברא דאפי' למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה לחיוב מלקות. מ"מ אפשר יאסור כמו חצי שיעור בשבת לפרש"י שבת (ע"ד.) ואולי זה כוונת רש"י דבמצורע הותר זה. ויש בזה מקום להאריך אך אכ"מ: ז והנה כ"ג כתב שגם מתלמודא דידן יש להוכיח דקי"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה. ובתחילת דבריו די"ל רמב"ם לטעמי' דס"ל מחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב רק מכות מרדות. וא"כ אזיל שנויא דהואיל ואישתרי אשתרי שהרי לא הותר איסור כרת כלל. וגם שנויא דלענין מלקות איתמר ליתא לסוגיא דשבת גבי מילה בצרעת דמסברא אין עשה דוחה ל"ת ועשה אף דמילה בגדול יש בו כרת. וקשה הא דקי"ל דמצורע טבול יום מכניס ידיו לבהונות ע"כ מוכח ביאה במקצת ל"ש ביאה עכ"ד: ח) והנה הראי' ממילה יש לדחות דשאני מילה שאין בו חיוב כרת עד שימות לדעת רמב"ם. וכן תירץ בס' שושנת העמקים כלל ה'. וכן בס' יד מלאכי סי' תקט"ז. אך אם יהי' פירוש זה אמת יהי' מזה טענה גדולה לפסוק כראב"ד. דמרמב"ם אין ראי' להיפוך כיון דלטעמי' מחוסר כפורים שנכנס למקדש פטור. ובהא ודאי לא קי"ל כוותי' שדעת יחידית היא. ובתוס' כתבו בכמה מקומות להיפוך. ובתוס' זבחים (י"ד:) הביאו ראי' דאפי' למ"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב. מ"מ חייב כרת על ביאתו למקדש. ומכח זה