אבני נזר יורה דעה תצג

נראה שיהי' כן דעת הרמב"ם. דא"כ הנכנס למחנה לוי' יתחייב שתים משום לא יבא אל תוך המחנה ומשום ולא יטמאו את מחניהם דהם שני לאוין מחולקין. ונמנה בשתים במנין המצות. א"ו אין לאו דלא יטמאו במחנה לוי'. והטעם י"ל כיון דאין איסור אלא ביוצאה מגופו אין בזה איסור מפאת טומאת מחנה לוי' דלגבי המחנה לעולם לא יהי' טומאה דגוף המחנה. [אמר המגיה יען שדברים אלו בקיצור נאמרים לקטני השכל כמוני אבאר קצת. דאם דנין על האדם שלא יבוא אל המחנה שייך לומר דטומאה שיוצאה עליו מגופו חמיר מפני שנעשה עצם הטומאה ואינו דומה למי שקיבל טומאה מדבר המטמאו אבל כשדנין על המחנה הנטמאת לעולם אינה נעשית עצם הטומאה אפי' כשנטמאת ממי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ולעולם לא תהי' אלא מקבלת טומאה ושוב אין נ"מ אם מקבלת מעצם הטמא או ממי שקיבל טומאה מזולתו סוף סוף אין בה אלא קיבול טומאה ולא עצם הטומאה. המגיה]. ואין נ"מ אם בא בו בעל קרי או טמא מת והאיסור רק מפאת הבא אל המחנה. וא"כ לא איתקש בקרא דולא יטמאו את מחניהם. ולכ"ע אין איסור בביאת מקצת במחנה לוי' טו) ואף דביומא (ל"א.) מצריך טבילה לטהור לביאת מקצת אף שהוא רק מעלה בעלמא. ל"ק דהתם הטבילה כדי שיזכור טומאה ישינה שבידו ואם נטמא טומאה ישינה הא חייב על ביאת מקצתו ועביד בי' רבנן מעלה. אבל לאסור במחנה לוי' אין לנו: טז) ואשר העיר האיש הנ"ל בספרו שחיבר ע"ז משום דקרא דואל המקדש לא תבוא דדרשינן מיני' ביאה במקצת זבחים (ל"ב:) משום דמקיש ביאה לנגיעה מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה והאי קרא ביולדת כתיב. דטומאה יוצאה מגופה ואסורה במחנה לוי'. ואל המקדש לא תבוא קאי על מחנה לוי'. ואדרבא ק"ל על עולא שמוכיח מזה על מחנה שכינה לכרת כיון דקרא במחנה לוי' למלקות מנ"ל למילף כרת. אישתמיטתי' גמ' מפורשת בסוגיא שם (ל"ג סוף ע"ב) מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה והיינו בעזרה דבמחנה לוי' אין בו כרת: יז) ובאמת צ"ע בש"ס הנ"ל מנ"ל דיש בו נטילת נשמה דילמא במחנה לוי'. ואף דקרא בטבילת יום ארוך וטבו"י הא מותר ליכנס במחנה לוי'. הלא כתבו תוס' בסוגיא ד"ה ור"י דטבול יום ומחוסר כפורים ביחד על טומאה אחת אסור במחנה לוי' ומוכיחים כן מסוגיא דנזיר (דף מ"ה.) ויולדת הא מחוסרת כפורים ג"כ וא"ל דמחנה לוי' לא מקרי מקדש. דהא ביבמות ואת מקדשי תיראו שלא יכנס להר הבית במקלו וכו' הנה דכל הר הבית נקרא מקדש. ואפשר דהמקדש בה' הידיעה הוא רק עזרה: יח' ודאתאן לדברי התוס' אציע מה דק"ל טובא על דברי תוס' ההם מהא דכריתות (יוד.) בהא דיולדת שוחטין עלי' ביום מ' לזכר כו'. ומקשה עלה עד כאן טמאה ובעי ר"ח לאוקמי בשני וולדות ואליבא דר' יוסי ואקשי עלה. ומשני דלעולם בולד אחד ובפסח הבא בטומאה והתנן פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים. כי תנן ההוא דלא טבילין כי תניא דשוחטין וזורקין עלי' בטבלה, א"ה משמיני דידה חזיא. ומשני ס"ל טבול יום דזב כזב דמי ואינו נדחה בציבור (ואף דטבו"י מותר במחנה לוי' מחלקים התוס' בין מחנה לוי' בין לדחות בציבור דאף דמותר במחנה לוי' לא נדחה בציבור והדין עמם שכן מציצו בבועל נדה שמותר במחנה לוי' כדאיתא פסחים (ס"ח) ואעפי"כ אינו נדחה בציבור מדאיצטריך פרישה לכה"ג מחשש שמא תמצא נדה למ"ד טומאה הותרה בציבור ועי' רש"י יומא (ז'.) בראש העמוד] ומבואר דלמ"ד טבו"י דזב לאו כזב דמי משמיני שוחטין וזורקין ונדחה בציבור. ולשיטת תוס' דאפי' למ"ד לאו כזב דמי מ"מ כשהיא מחוסרת כפרה ג"כ מאותה הטומאה אסורה במחנה לוי'. כ"ש שאינו נדחה בציבור מקו"ח דבועל נדה שמותר במחנה לוי' ולא נדחה בציבור כנ"ל. טבול יום ומחוסר כפורים מאותה טומאה דאסור במחנה לוי' אינו דין שאינו נדחה בציבור: יט) ועוד לפמ"ש תוס' יומא (ד'.) ד"ה ריב"ב דמשמע מדבריהם דבועל נדה לא חשיב כלל טומאה יוצאה מגופו מדהוצרכו פירכא חדשה בטבו"י דבועל נדה ולא סגי להו בפירכת הגמ' בטבו"י דזב משום דטומאה יוצאה מגופו. וע"כ לומר לדידהו הא דטומאת בועל נדה לא הותרה בציבור משום פירכא שכתבו תוס' שם שלא נוכל ללמוד מטמא מת משום דבועל נדה חמור שמטמא משכב תחתון כעליון וכיון דדחוי בציבור כתיב בטמא מת בפסח ובגמ' שם דממעט שאר טומאות ע"ש וטמא שרץ ילפינן מקו"ח אבל כל דאית לי' פירכא לא ילפינן. וא"כ טבו"י ומחוסר כיפורים דאית לי' נמי פירכא דמה לטמא מת שכן מותר במחנה לוי' תאמר בזה שאסור במחנה לוי' לא ידחה בציבור: כ' מיהו קושיות אלו אפשר ליישב. דהא מילתא אם כל מידי דא"א למילף מטמא מת לא ידחה בציבור. י"ל דתלוי בפלוגתא דתנאי אם דחוי טומאה בציבור ילפי' ממשמעות דבמועדו או מאיש נדחה דכתיב גבי פסח. ודרשי' ואין ציבור נדחין כמו שביארו התוס' פסחים (ס"ו.) ונאמר דודאי למאן דיליף דחוי בציבור מפסח שהתירה תורה לטמא מת לעשות פסח לא נוכל ללמוד מה דאית לי' צד חמור מזה אף אם בצד אחר טמא מת חמור ממנו. וע"כ בפסחים שם דס"ל לש"ס דגמרינן מפסח כמבואר שם בסוגיא וכמ"ש תוס' שם אמר בגמ' דממעט שאר טומאות [לבד טומאת שרץ דאתי בקו"ח] וממעט נמי בועל נדה כיון דלא אתי בקו"ח. אך לתנאי דיליף ממשמעות דמועדו ושם לא כתיב חילוק בין טומאה לטומאה. והי' מן הדין שהכל ידחה. אך דילפינן מדכתיב בפסח לנפש דוקא טמא לנפש ידחה ולא מה שחמור ממנו. לא נמעט רק מה שחמור מטמא לנפש מכל צד. וברבוי הטומאה א"א שהרי יש בטמא לנפש חומר שאין בכל הטומאות שעושה כלי מתכות כיוצא בו. רק באיכות הטומאה שיצאה מגופו. בועל נדה באמת לא נתמעט ונדחה מקרא דבמועדו כא) והשתא לא תקשי פרישה לכה"ג מאשתו למה למ"ד הותרה בציבור. די"ל מ"ד הותרה ס"ל כהני תנאי דילפי מפסח ולא נלמד רק מה דאתא מקו"ח ומאן דיליף ממשמעות דבמועדו ס"ל טומאה דחוי' בציבור. וע"כ סוגיא דכריתות י"ל דקאי כהני תנאי דילפי ממשמעות דבמועדו. ולדידהו אף טומאת בועל נדה נדחה בציבור כיון דלא חשיב טומאה יוצאה מגופו לשיטת תוס' יומא הנ"ל. וכן טבול יום ומחוסר כפורים ביחד מטומאה אחת ידחה בציבור אף דליכא