אבני נזר יורה דעה תצב

להר הבית לא מהני מידי. כנ"ל מילתא בטעמא. וכל זה במחילות שתחת עזרה. אבל מחילות שתחת הר הבית ופתוחות להר הבית את"ל שגם הר הבית עד תהומא קדיש. למה יופקע קדושתן במה שפתוחות ג"כ להר הבית. ובמפרש שם מפורש דבנויות תחת הר הבית עוד קילי מתחת עזרה. אלא ודאי הר הבית אינו קדיש רק למעלה. וע"כ מחילות שתחת הר הבית אינם קדושים רק אם פתוחים לעזרה לבד. אבל אם פתוחים להר הבית ג"כ אינם קדושים. אבל שתחת עזרה אפי' פתוח רק מצד אחד לעזרה והם עצמם תחת עזרה הם קדושים. וכהא דפ"ב דיומא גבי זקן יושב במערבה שאם יש לה שני פתחים אחת לחול ואחת לקודש הבנוי' בקודש קודש. בנוי' בחול חול. וכן ברש"י פרק כיצד צולין מבואר דמחילות שבהר הבית משמע שתחת הר הבית מותר לבעל קרי ליכנס שם. והיינו משום דאינם קדושים אלא למעלה ולא תחת הקרקע. וע"כ כשפתוח רק מצד אחד להר הבית הם חול. ובפרק אלו דברים שכתב מחילות לא נתקדשו אפי' תחת עזרה היינו בפתוחים משני צדדים להר הבית וכנ"ל. נתברר שתחת הר הבית חול ואינו קדיש רק ע"ג רצפה. וראיתי לאיש הנ"ל בספרו שכתב דבריש תמיד מוכח שתחת הה"ב נתקדש. רק המחילה שבעל קרי יוצא שם לא קדשוהו כדי שיהי' מותר לצאת. ולא ידעתי איך ראה זה והרי הגמ' אמרה מסייע לי' לר"י דאמר מחילות לא נתקדשו הנה שכל המחילות כן לא זו לבד. והברור כדכתיבנא. שוב ראיתי בספר מנחת חינוך דפשיטא לי' דהר הבית אינו קדוש אלא למעלה ולא עד תהומא: י' ועתה נבאר ביאה במקצת בהר הבית. והנה כבר כתבתי בזה טעם להתיר עפ"י הש"ס יומא בהא דהממונה אומר להם הצביעו. ומקשה הש"ס ונמנוהו לדידהו פרש"י לגלגלותם. ומשני אסור למנות את ישראל הנה דהאצבע אינו עצם האדם וכיון דאין איסור במחנה לוי' אלא בטומאה יוצאה מגופו. והרי אין הטומאה יוצא מן האצבע. ואף אם הי' חותך אצבעו הי' רואה קרי או זיבה ע"כ אין איסור במכניס אצבע למחנה לוי'. אולם כעת חוזרני בי [ותחילה לא כתבתי רק לפלפולא לא דקדקתי כ"כ] מחמת דברי התוס' זבחים (צ"ה.) בהא דאמר ר"ל מעיל שנטמא מכניסו פחות משלש על שלש. וכתבו תוס' ז"ל אפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחתכו לא חשיב כאילו נכנס כולו. הנה דטעם ביאה במקצת משום דחשבי' לי' כאילו נכנס כולו. והדין עמם שהרי יליף מנגיעה דקודש. והנוגע באצבע הא חשיב כאילו נוגע בכל האדם כמו טמא שנוגע בטהור דנטמא כל הטהור ומשום דחשיב כנוגע בכולו. ה"נ מה שמטמא בנגיעת מקצת הטמא הוא משום דחשיב כאילו נוגע בכולו. ובלא זה אפשר לא הי' מטמא וע"כ מחלקין בין אדם דמיירי בו קרא בין בגד משום דאצבע א"א לחותכו. ע"כ חשיב יותר כנכנס כולו. ה"נ הנכנס מקצתו האיסור משום דחשבינן לי' כאילו נכנס כולו ואזדא חילוק הנ"ל: יא) ואין לחלק עוד ולומר כיון דחורין אלו אין ראוין ליכנס בהם כל האדם לא חשבינן לי' כנכנס כולו. ליתא שהרי פכין קטנים שטהורין בהיסט משום שאין ראוין ליכנס בהם אצבע ואף דאפשר שיכנס שער אין שער מטמא רק אם ראוין לנגיעת בשר. אבל אם הי' ראוי להכניס אצבע הי' מטמא אף שאין ראוי ליכנס שם כל הגוף. הנה דאצבע מטמא במגע אף שאינו ראוי לנגיעת כולו ה"נ בכניסת מקצתו: יב) אך הנה בעיקר הספק אם נלמד כניסה למחנה לוי' מכניסה למחנה שכינה לביאת מקצתו. י"ל לעולא זבחים (ל"ב:) דמחייב כרת על ביאת מקצתו. הנה דמקצת ככולו. י"ל ה"ה במחנה לוי'. אך לרבינא שם (ל"ג:) דאמר לענין מלקות איתמר וכתב בכ"מ דכך היא המסקנא. הנה שגם במחנה שכינה אין מקצת ככולו דעל כולו חייב כרת ועל מקצת רק מלקות. וא"כ במחנה לוי' דעל כולו אינו חייב רק מלקות איך נאמר דעל מקצתו יהי' חייב מלקות כמו בכולו. אך י"ל מ"מ יהי' אסור מה"ת ואין לוקין ויהי' דינו כמו חלב וביצה של טמאין לאכילה וכמו האוכל חצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין: ) יג) ולכאורה נראה דתלוי במחלוקת בה"ג עם הרמב"ן בשביתת עבדו ביו"ט דבה"ג סובר שמצוה. ורמב"ן חולק דאין למדין קל מחמור להחמיר עליו. וכך כתב בס' המצות במחמר דליתי' ביו"ט ע"ש. והיינו משום דהא שביתת עבדו אינו חמיר כשביתת עצמו גם בשבת דשביתת עבדו רק בעשה. וכן מחמר אינו חייב כרת כמו העושה מלאכה בעצמו. וא"כ ביו"ט דלא כתיב אלא איסור העושה בעצמו מלאכה מהיכי תיתי דנלמד שביתת עבדו ומחמר כיון דאינם חמורים כמו הוא עצמו.) וה"ה בנידון דידן כיון דבמחנה לוי' קיל אין לנו לימוד דביאה במקצת שמה ביאה וסתמא משמע ביאת כולו. לא נוכל לאסור ביאת מקצתו כיון דביאת מקצתו אינו חמיר כביאת כולו גם במחנה שכינה דביאת כולו בכרת וביאת מקצתו בלאו לבד. אך לדעת בה"ג שביו"ט מצווה על שביתת עבדו ה"ה במחנה לוי' מוזהר על ביאת מקצתו. ובש"ע סימן ש"ד פסק בשביתת עבדו כבה"ג. אך בסימן רמ"ו פסק רמ"א אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ואחרונים הקשו פסקים אלו אהדדי. וכתבו דיש להחמיר בשניהם יד) אך נראה דיש לחלק. דהתחלת המועדות הוא שבת וקי"ל דדרשינן סמוכין. וכשם שאדם מוזהר על שביתת אלו בשבת ה"ה ביו"ט. אבל מחנה לוי' ומחנה שכינה אף דכתיב בחד קרא וישלחו מן המחנה כל זב וכל טמא לנפש. והיינו זב ממחנה לוי' טמא לנפש ממחנה שכינה. הא לא איתקוש לענין ביאה למחנה שכינה רק לענין לשלח מתוך המחנות. ולענין שלוח נראה דאף במחנה שכינה לא אמרי' מקצתו ככולו. והיינו כשנטמא בעזרה כשהי' מקצתו בעזרה אינו מחויב לצאת כדבעינן למימר לקמן. וקרא דולא יטמאו את מחניהם אף שכתב הכ"מ דקאי גם על מחנה לוי' אינו