אבני נזר יורה דעה תפט

יט) ואף דאיתא בפרק כל שעה בתרומת חמץ לריה"ג מסיקה תחת תבשילו או מריצה לפני כלבו. ואף שאינה ראוי לאדם וגם לא רמיא מצות שריפה עלי' שלא נטמאת. י"ל דס"ל לרש"י כמ"ש המק"ח סי' דכשנעשה חמץ גם כן חשיב שנפסל התרומה וחל עלי' חיוב שריפה. ואף שכתבתי בגליון המק"ח דאשתמיטתי' דברי התוס' ביצה (כ"ז) דכתבו להדיא דכשנטמאת אסור ליתן לבהמתו דמחויב בשריפה דוקא ודוקא בנעשה חמץ ולא נטמאת לא רמיא עלי' חיוב שריפה. מ"מ לרש"י דס"ל אכילה לבהמה היינו שריפה י"ל דס"ל כסברת המק"ח הנ"ל: כ) מיהו גם לרש"י קשה דהא צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר. הרי דאף שאי אפשר לפדותו אסור ליתנו לחי' או להסיקה תחת תבשילו. ואילו תרומה כשאינו ראוי לאכילה כגון שנטמאת או שנעשה חמץ בפסח לריה"ג נותנו לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו. הרי דאיסור אינו חשיב כנפסל ונטמא לחול עליו חיוב שריפה: כא) אך נראה דלרש"י י"ל מה שמותר יותר בתרומה שנטמאת או שנעשה חמץ להסיקה תחת תבשילו או ליתנו לפני כלבו. משום דתרומה שנפסלה מצותה בשריפה. ובהדי דשריף ליתהני מיני' וכמ"ש התוס' פסחים (מ"ו.) בשם ריב"א. ונתינה לכלבו כמו שריפה לשיטת רש"י בביצה ומשום דתרומה חמורה ודומה לקדשים מצוה לשרוף תרומה שנטמאת כמו קדשים שנטמאו. משא"כ מעשר דחולין היא ואינה נפסלת בטבול יום ואין מצותו בשריפה. וע"כ צבי מעשר שמת בקבורה ולא בשריפה ע"כ אסור להסיקו תחת תבשילו. אך להתוס' קשה שהם סוברים דתרומת חמץ אין מצותו בשריפה ע"כ מותר ליתנו לפני כלבו. הרי דאף בלא מצות שריפה מותר בהנאה ומעשר אסיר. ואין לומר דצבי שמת שאני כיון שנבילה ומטמא טומאתו אוסרתו בהנאה. א"כ הדרא קושיא לדוכתא ממע"ש שנטמא שמותר לסוכו: כב) ועיקר הסברא שכתבתי דכשראוי לאדם חשבינן מה שמאכיל לבהמה כמאכיל לאדם מצינו כיוצא בזה בפי' המשניות להרמב"ם במס' כריתות דאיסור הנאה לא חשיב מוסיף לגבי איסור אכילה שכיון שלא חל איסור אכילה גם הנאה לא נאסר דדוקא כשאסור באכילה חשבינן להנאה ג"כ כאכילה. משא"כ כשלא נאסר באכילה וה"נ בשנטמאת ונאסרה לאדם. שוב גם באכילת בהמה לא נתקיים המצוה כיון דאי אפשר להחשיב האכילת בהמה כאילו האכילה לאדם: סימן תמט הלכות קדושת המקדש ב"ה פה קראשנעוויט"ץ. שלום וכל טוב לכבוד הרבני החריף החסיד מוהר"ר הלל משה מעשיל מעיר ביאליסטאק יושב ירושלים תובב"א: א) על דברת מעכ"ת אם חובה בזמה"ז להושיב שומרים למקדש. הנה אשיבהו כפי קוצר שכלי אולם לא להלכה ולא למעשה כי לא בי הוא להכריע בדבר הנוגע נכלל ישראל ות"ל לא אלמן ישראל אך הנני כותב דרך מו"מ בעלמא: ב) והנה מעכ"ת רצה ללמוד דבר זה ממורא מקדש במה מצינו וקו"ח. ובזה אין להכניס עצמינו כלל כי דבר זה לדרוש התורה בי"ג מידות נמסר לחכמי הש"ס ולא לחכמים שאחריהם וכ"ש לדידן. וגם דלמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא לא שייך שימור כלל כמו שיתבאר לפנינו. אולם להטעם האחר שאמר משום דקידשה לעתיד לבוא וכיון דטעם שמירתו מפני כבוד ואף עכשיו מחויב לכבדו זה נכון: ג ומה שביקש לחלק בין שוא"ת שלא יכנוס במנעליו בין קום ועשה לפענ"ד אינו. ואפי' בביהכ"נ שחרב בפרק בני העיר דמחויב בכבוד כמו בבנינו מוהשימותי את מקדשיכם אעפ"י שחרב בקדושתן עומדין קאמר שם בגמ' בד"א כו' אבל אין מכבדין ואין מרביצין אותן. ומבואר שם הטעם משום עגמת נפש. משמע דלולי זה הטעם הי' מחויב. וכן לשון הש"ע עיי"ש היטב. ואף דהוא קום ועשה. אולם בס' החינוך כתב דמצוה זה נוהגת בזמן הבית: ד והנה בפשיטות י"ל בטעמא דאף דאין שמירתו מפני הגנבים שאין שם גנבים כמ"ש הרמב"ם או דאין עניות כו' היינו שאין תכלית המכוון של השמירה עבור זה. אבל מ"מ צריך שיהי' שם שימור עליו והשומר בודאי לשמור הכלים. ואף שבלא"ה לא הי' גונבים. מ"מ אין כבוד המקדש שיהי' הפקר ואם הי' רוצים הי' גונבים. ע"כ צריך שמירה. אבל בזמה"ז מה ישמור: ה) אולם יש לפרש השמירה שלא יבוא שם מי שאסור לבוא. ולמ"ד קדשה לעתיד לבוא אף בזמה"ז הנכנס לתוכה חייב כגון ערל וטמא ועכו"ם או שלא יבא זר להיכל וכעין שמירת תרומה שהיא שלא תטמא. וכן במקדש כי את מקדש ד' טימא ואף שבלא"ה לא הי' נכנסין. מ"מ שוב הוי כבוד המקדש שלא כל הרוצה לכנוס יכנס. וזה שייך אף בזמה"ז. ולא מבעיא אם הי' בכח לפעול אצל הסולטאן שינוחו לשמור שלא יכנס שם עכו"ם ג"כ דהוי שימור יפה כיון דמן הדין אסור לכנוס אף בזמה"ז. ואפי' אם לא יוכלו לשמור נגד הגוים. מ"מ שייך שימור נגד ישראל שהרי הגוי אינו מקבל טומאה מה"ת. ועוד דלמ"ד בעירובין (ק"ד:) המכניס דבר שאין לו טהרה במקוה פטור. וא"כ שפיר שייך שמירה שלא יכנוס שם טמא. אולם לפי"ז יש לעיין ממשנה פ"ז דפרה דשימור דטמא לאו שימור הוא וכולנו טמאי מתים יע"ש. אולם לפי' הרע"ב אין ראי' משם: ו) והנה יש לעיין אם שימור חשיב עבודה ומדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות כלי המקדש שחשבו בכלל עבודת הלוים מבואר דעבודה הוא. ולולי דברי הרמב"ם הי' נראה לפי מה דקי"ל בב"מ (צ"ג.) דיושב ומשמר לאו כעושה מעשה דמי א"כ לאו עבודה הוא. ואין לחלק דדוקא בשימור דברי חול אין השימור רק גורם בעלמא שלא יגנבו. ואם לא הי' גונבים בלא שמירה הוה ניחא לי' ע"כ אין השימור מעשה. אבל בשימור דמקדש דמצוה הוא בעצמותו חשיב מעשה. דהא שם הקשה מהמשמר את הפרה מטמא בגדים והרי שם השימור גופי' מצוה שלא תפסל בהיסח הדעת כמבואר במתני' דפרה במוסר מי מילוי. אלא שכבר הורה זקן הרמב"ם ז"ל: