אבני נזר יורה דעה תפח

ממצותה שהי' עלי' בעת טהרתה ושפיר טעונה שריפה. ושוב אסור להאכילה לבהמה להתוס' אפילו בחול ולרש"י ביו"ט כנ"ל: ט) וראי' לזה ממתני' דפ"ב דמע"ש דכרשיני תרומה לרע"ק מותר לטמאו אפי' בתחילה ולחכמים א"צ ליזהר רק בעת שרייתן שמטמא בידים. ואף זה אינו רק מדרבנן כמ"ש הכ"מ פי"ב מהלכות תרומות הלכה ז' ואיך מותר לטמא תרומה. ולאחר שנטמאה איך מאכילה לבהמה הלא מחויבת שריפה ואסור להאכילה לבהמה לשיטת התוס'. אך הטעם דכיון שאף בטהרת הכרשינין מותר להאכילה לבהמה ומזה לא נפסלה בטומאתה לא הוה כמו קדשים פסולין וע"כ מותר לטמאה. וע"כ הוצרך הר"ן לטעם דאוכל אדם תרומה אין מאכילין אותה לבהמה ובשנטמאת הויא קדשים פסולין והנה דברים אלו הם קושיא על פירש"י בב"מ שתרומה מאכל אדם מותר להאכילה לבהמת כהן: יא) וליישב נראה דהנה פ"ג דמע"ש משנה י"א צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו. ר"ש אומר יפדה. ופירשו הרמב"ם והרע"ב ת"ק ס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ור"ש סובר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ומה שלא פירשו כפירוש הירושלמי דטעמא דת"ק משום דבעי העמדה והערכה. ור"ש לטעמי' דקדשי בדק הבית לא הי' בכלל העמדה והערכה וצבי שלקחו בכסף מעשר עשו אותו כקדשי בדק הבית. נראה לי משום דבגמ' דידן בזבחים (מ"ט.) דלקוח בכסף מעשר אי אפשר שיהי' חמור ממעשר עצמו שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. וכיון דעיקר מעשר לא שייך בי' העמדה ונפדה בלא העמדה והערכה אי אפשר שיהי' הלקוח טעון העמדה והערכה. ע"כ כתבו הטעם משום דאין פודין כו': יב) ומיושב קושית השעה"מ שהקשה מגמ' דשבועות (י"א:) דקדשי בדק הבית שמתו למאן דלא בעי העמדה והערכה אף שאין פודין להאכילן לכלבים מ"מ יפדה משום עורו. וה"נ יפדה משום עורו. וכי תימא כקדשי מזבח חשיב א"כ מ"ט מתיר ר"ש הא בעי העמדה והערכה. ולפמ"ש מיושב דלעולם חשיב כקדשי מזבח. והא דלא בעי העמדה והערכה משום שלא יהי' טפל חמור מן העיקר: יג) ומיושב ג"כ קושיית רעק"א ז"ל לרב אשי דס"ל בפרק כל שעה אף שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. מ"מ פודין להסיקה ה"נ יפדה להסקה. ולפמ"ש דכקדשי מזבח חשיב לק"מ דמבואר בתוס' שם דבקדשי מזבח אפי' להסקה אין פודין. והירושלמי שסובר דכקדשי בדק הבית חשיב לא הי' יכול לפרש משום דאין פודין לכלבים. דא"כ יקשה יפדה עורה וכן להסקה. ע"כ פירש משום העמדה והערכה. ולית לי' הא דשלא יהי' טפל חמור מן העיקר. ולגמ' דידן דאית לי' שלא יהי' טפל חמור מן העיקר ע"כ צ"ל דכקדשי מזבח ומשום דאין פודין לכלבים: יד) אך קשה בטעמא דמע"ש אינו נפדה לכלבים כיון דמע"ש נאכל לבהמה כדמוכח בש"ס ב"מ הנ"ל דפרות הדשות במע"ש עובר בבל תחסום. וכיון דאפי' בקדושתן מותר להאכילו לבהמה כ"ש שיפדה להאכילו לחי' ואף שהתוס' ביבמות (ע"ג.) כתבו דשלא בשעת דישה אסור מדרבנן להאכילו לבהמה. ונדחוק לומר דמשום זה אף לפדות לבהמה אסור מדרבנן. מ"מ יקשה יפדה להסקה שהרי דעת הרע"ב פ"ח דשביעית משנה ב' דמע"ש טהור מותר לבער. וה"נ כיון שאינו ראוי אלא להסקה יהי' מותר בהסקה. וכ"ש שיוכל לפדותו להסקה: טו) אשר ע"כ נראה להוכיח מכאן דהא דמע"ש מותר להאכילו לבהמה ולשיטת התוס' מותר בהדלקה. כל זה בעוד שהוא ראוי לאכילת אדם גם לבהמה ולהדלקה. אבל צבי שמת ואסור לאכילת אדם אסור גם לבהמה ומצינו כיוצא בזה בבכור בעל מום דכשמותר לאדם מותר להאכילו לכלבים ג"כ וכשנטרף דאסור לאדם יקבר: טז מעתה ניחא מתני' דרפ"ג דמעשר שני דמע"ש ניתן לאכילה ושתי' וסיכה דלדברים אלו ניתן בעצמותו. מיהו כל זמן שראוי לדברים אלו מותר גם לבהמה ולהדלקה אבל כשנטמא המעשר דאינו ראוי לאדם שוב אסור גם בהדלקה. ולאו משום דטומאה אוסרת בהדלקה אלא דבעצם לא ניתן המעשר לבהמה ולהדלקה רק משום דהותר לאכילת אדם הותר ג"כ לבהמה ולהדלקה. וזה מוכח מדכתיב לא ביערתי ממנו בטמא ש"מ דטהור הואיל וראוי לאדם הותר לבהמה ג"כ וטמא שלא הותר לאדם. שוב בעצמותו אסור לבהמה ולהדלקה. והיינו דתנן ספ"ק דמע"ש זה הכלל כל שאינו לאכילה ושתי' וסיכה יאכל כנגדו הרי דכשקנה מדמי מע"ש מה שאינו ראוי רק להדלקה יאכל כנגדו ומשום דאינו רשאי להדליק רק בראוי לאכילה: יז) והשתא ניחא הא דר"ל מע"ש שנטמא מותר לסוכו כיון שגם הר"ש מודה דאין האיסור משום הטומאה רק משום דלא ניתן רק לאכילה וכו' אבל לסיכה דניתן אלי' המעשר מותר אף הטמא. מיהו עדיין קשה קצת כיון דמע"ש טמא מותר לסוכו. שוב יהי' מותר להדלקה כמו הטהור הואיל ומותר לאכילה ה"נ נימא בטמא הואיל ומותר לסוכו. וצ"ל דשאני טהור שהותר לכל דרכי הנאתו הותר נמי להדלקה. משא"כ טמא שלא הותר רק לסיכה לבד. וכל זה מוכח מקרא דלא ביערתי ממנו בטמא: יח) מעתה יש ליישב גם מה שהקשיתי לרש"י למה תרומה טהורה מצותה בשריפה הלא לא נפסלה ממצותה כיון שאף בטהרתה יכול להאכילה לבהמה וע"כ שמקיים בזה המצוה. דאל"כ איך מותר להאכיל לבהמה ולבטל המצוה וע"כ שמקיים המצוה במה שמאכיל לבהמה ומזה לא נפסל. ולפמ"ש י"ל דדוקא בשעה שהיתה ראוי' לאדם מקיים גם במה שנותן לבהמה. אבל כשאינו ראוי לאדם לא. וע"כ נפסלה. וכיון שנפסלה מצותה בשריפה. ומה שמאכיל לבהמה חשיב כשריפה לדעת רש"י בביצה. וע"כ מותר להאכיל לבהמה מתורת ביעור נמצא שמה שמאכיל לבהמה בעודה טהורה ומה שמאכיל לאחר שנטמאה תרי מילי נינהו. בעודה טהורה שראוי' לאדם מה שמאכיל לבהמה חשיב כמו אכילה לאדם ומקיים המצוה ולאחר שנטמאה שאינה ראוי' לאדם אינו מקיים מצות אכילה במה שמאכיל לבהמה. וממילא חשיב שנפסל התרומה ושוב מצותה בשריפה ומה שמאכיל לבהמתו כאילו שורפה: