אבני נזר יורה דעה תפז

שריא כדאמר שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. וה"נ פריך בירושלמי ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקת הנר שביעית אפי' טהורה. ומיהו מע"ש טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא לא עברתי ממצותיך לא ביערתי ממנו בטמא מכלל דטהור מותר. מ"מ ניחא הא דקתני שביעית קל מהן דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא. משא"כ בתרומה שאין מדליקין בטהורה. ומשא"כ במע"ש שאין מדליקין בטמא: ב' והנה דברי הר"ש ברור מללו דמע"ש טהור מותר להדליקו. אבל רש"י ביבמות (ע"ג) כתב בהא דלא ביערתי ממנו בטמא. כל שכן בטהור דלא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה ואפי' בטמא שלא יכולתי לאוכלו לא נתתיו להדלקה: ג והנה מצאנו עוד מחלוקת בין רש"י לתוס' בתרומה דלרש"י אפי' ראוי למאכל אדם מותר להאכיל לבהמה. ולתוס' אסור משום הפסד תרומה. ומחלוקתם בב"מ (דף צ'.). דאיתא שם פרות הדשות בתרומה אינו עובר בלא תחסום במע"ש בירושלים [לר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא. דאילו לר"מ דאמר ממון גבוה לא קרינן בי' בדישו] עובר בלא תחסום. ופירש"י בפרה של ישראל דאסור להאכילה תרומה. אבל התוס' שם כתבו דאפי' כהן אסור דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה ולא חטין משום הפסד תרומה: ד) ונראה לי שמחלוקתם בתרומה ומחלוקתם במע"ש מחלוקת אחת הוא. דמשום דס"ל לרש"י דמע"ש אסור בהדלקה. ומ"מ מותר לבהמה דהא עבר במע"ש בלא תחסום. הרי שמותר להאכיל לבהמה אף שאסור בהדלקה. ה"ה תרומה אע"ג דאסור בהדלקה כמפורש במשנה דשביעית הנ"ל. מ"מ מותר לבהמה. אבל התוס' דס"ל מע"ש טהור מותר בהדלקה אין ראי' ממע"ש לתרומה. ומסברא להאכיל לבהמה והדלקה שוים. וכשם שאסור להדליק בתרומה טהורה כמו כן אסורה להאכיל לבהמתו ודוקא מע"ש שמותר בהדלקה הוא הדין שמותר להאכיל לבהמתו. אבל תרומה שאסורה בהדלקה אסורה להאכיל לבהמתו ג"כ: ה) אך קשה טובא לדעת הר"ש ממתני' ריש פ"ב דמעשר שני מע"ש ניתן לאכילה ושתי' וסיכה וע"כ בטהור. דטמא אסור באכילה ושתי' רק בטהור. ומדשיירי להדלקה מכלל דאפי' טהור אסור בהדלקה. ועוד קשה לדעת הר"ש דמע"ש טהור מותר להדליקו. וע"כ הא דכתיב לא ביערתי ממנו בטמא משום דהטומאה אוסרתו בביעור כמו שאוסרתו באכילה. א"כ קשה הא דאמר ר"ל יבמות (ע"ד.) מנין למע"ש שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים זו סיכה. ופירש"י דס"ד דאסור דקי"ל סיכה כשתי' והוה לי' כמאן דשתי לי' בטומאה. ולא פירש כפי' התוס' דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה. דאזיל לשיטתי' דהא דלא ביערתי ממנו בטמא אפי' בטמא וכ"ש בטהור. וא"כ אי משום ביעור אין איסור בסיכת טמא יותר מבטהור. ע"כ פירש דאצטריך להתיר אף דסיכה כשתי' אבל התוס' לשיטתם בשביעית דפירש הר"ש בעל התוס' דמע"ש טהור מותר בהדלקה וביעור בטומאה הוא דאסור. ע"כ מפרשים שפיר דס"ד לאסור מפני שמבער בטומאה. ומ"מ קשה לפי האמת איך אפשר לאסור ביעור בטומאה ולהתיר סיכה. והא דומה סיכה לאכילה טפי מביעור וממנ"פ אי חשבת להאי סיכה כאכילה הטומאה אוסרתו. ואי כהדלקה הטומאה אוסרתו. בשלמא לרש"י אין הטומאה אוסרתו בהדלקה רק דהוה אמינא דסיכה כשתי' לאוסרו בטומאה ולא חשיב אלא כהדלקה דאין איסור מצד הטומאה כמו שאין איסור להדליק בתרומה טמאה. והא דאסור להדליק במע"ש טמא משום דלא ניתן להדלקה רק לאכילה ושתי' וסיכה. אבל לסוכו דניתן לכך אין איסור מצד הטומאה. אבל לתוס' קשה. ולומר שהוא גזה"כ היפוך הסברא לגמרי לא מצינו שיהי' מע"ש מכלל החקים כמו פרה אדומה: ו ועוד ק"ל לדעת הר"ש מפרק ב' דמע"ש משנה ב' ר"ש אומר אין סכין שמן של מע"ש בירושלים וחכמים מתירין אמרו לו לר"ש אם היקל בתרומה חמורה לא ניקל במע"ש הקל. וקשה ביעור בטמא יוכיח דאסור במע"ש הקל אף שמותר להדליק בתרומה חמורה כשנטמאת. אך לרש"י דהאיסור משום שלא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה לא קשה מתרומה שניתנה להדלקה כדכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. הרי דניתן תרומה טמאה להדלקה. ומה שלא ניתן מע"ש להדלקה לאו משום חומרא דמע"ש. אלא אדרבא משום קולא שיש לו פדיון ועדיין חזי לקנות בדמיו טהור ולאוכלו ואפי' גופי' חזי לסיכה. אבל תרומה דחמור שאין לו פדיון ואסור לסוכו בטומאה מותר בהדלקה. אבל מע"ש טמא דומה לתרומה טהורה דמשום דחזי לאכילה אסורה בהדלקה. ה"נ מע"ש אפי' טמא אכתי חזי כנ"ל. אבל להר"ש דטהור מותר בהדלקה רק הטומאה אוסרתו בהדלקה ודאי קשה מתרומה טמאה דמותר בהדלקה. ומה זה קו"ח שהביאו חכמים לר"ש: ז) וליישב זה נקדים דברי הר"ן פסחים במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וז"ל פירוש דליכא תקנתא דאי אפי לה הוי אפי' שלא לצורך דלא חזיא לי' כו' ולשריפה אי אפשר דאין שורפין קדשים ביו"ט ולהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהוא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראוי' לאדם. ודבריו תמוהין שהרי טמא הוא ואינה ראוי לאדם. ועוד שכבר פירשו רש"י ותוס' בביצה (כ"ז:) רש"י פירש משום דרחמנא אחשבה להבערתו ואף אם יאכילנה לכלבו שריפה הוא ואין שורפין קדשים ביו"ט. ותוס' פירשו שם משום דתרומה טמאה מצותה בשריפה ולא להאכילה לבהמה. ושם בביצה כתב הר"ן עצמו פירש"י וכאן בפסחים לא הביא פירושיהם כלל. ובחר לו טעם שלישי ומה גם שהוא כמוה: ח) והנראה לי בזה דהר"ן אינו חולק על פירושי רש"י ותוס' אלא שהוקשה להר"ן דהנה הא דתרומה טמאה מצותה בשריפה משום דדומה לקדשים שנטמאו. ומה שקדשים טמאים צריך לשורפן הוא משום שנפסלו בטומאתן וכל קדשים פסולים טעונין שריפה ובציבור שהטומאה דחוי' אין נשרפין. וא"כ תרומה שמצוה לאוכלו כמ"ש הרמב"ם שמברך על אכילת תרומה. וכיון שמותר להאכילה לבהמתו של כהן ע"כ שגם בזה מקיים המצוה וא"כ אף אם נטמאת לא נפסלה ממצותה שעדיין יכול להאכילה לבהמה ואינה טעונה שריפה כלל. ואזדא לה פירש"י ותוס'. וע"ז תירץ הר"ן דתרומה שהוא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה. וא"כ נפסלה