אבני נזר יורה דעה תפו

ועי' ביבמות (ע"ד:) מימרא דרבא. והרי ביכורים מותרים למחוסר כיפורים כדאיתא במס' ביכורים שטעונין הערב שמש כתרומה אבל למחוסר כיפורים מותרים. ואם נתרבה בקרא דוהבשר או דומה לבשר קודש יאסרו למחוסר כיפורים. אלא ודאי בהאי קרא לא מרבינן אלא קדשים שקדשו בכלי דומיא דבשר קודש. וזה פשוט וברור: ט) ואשר כתב לדחות התירוץ למקדש בפירות שביעית אינני יודע מה להשיב ע"ז כי אינני יודע כלל מה הוא כותב ימחול לעיין שנית. ואם יש אתו איזה סברא בזה ימחול לכתוב לי: י ומה שכתב עוד דבחלה לדעת רמב"ם דאין הכשר שלא ברצון בעלים א"כ נאמר שאין לו רשות ללוש ברצון. הנה מלבד שגוף הסברא רחוקה. הלא קיי"ל שאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. ואין לך מעשה גדולה מלישה שעושה הקמח עיסה: יא) אשר כתבתי בפשיטות דאין חיוב חלה אלא בנילוש בשבעה משקין. וכת"ר תמה שהיפוך משנה מפורשת רק הרא"ש מסתפק ובש"ע פסק דחייב. לא כן אנכי עמדי. והנה כבר כתב הש"ך בשם הרא"ש שפוטר מחלה. וטעם הש"ע דמחייב מבואר בב"י משום דהרשב"א מחייב וגם הרמב"ם. ואף שאינני כדאי לחלוק על הב"י. מ"מ לבי אומר לי שהרמב"ם והראב"ד ס"ל כהרא"ש דפטור: יב) והנה הרמב"ם כתב עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש חייבת בחלה. וכתב הב"י מדלא כתב בפירוש לפטור במי פירות שאינם משבעה משקין. מוכח דבכולם חייב. ולדידי הסברא להיפוך. מאחר ששינה הרמב"ם לשון המשנה שנילושה במי פירות. וכתב יין ושמן ודבש. מבואר דדוקא בהני מחייב משום שהם משבעה משקין. ואם הי' דעתו לחייב בכל מי פירות הי' כותב לשון המשנה שהוא רבותא טפי. שהרי בירושלמי מחלק בין מי פירות לשבעה משקין. והרמב"ם בעצמו פ"ו מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ב מחלק בין מי פירות לז' משקין דאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד [ויש עוד תימה בכ"מ שכתב דהרמב"ם פסק כר"א איש ברתותא. והוא תימה מהרמב"ם פ"ו מטומאת אוכלין הנ"ל ועוד שם ברמב"ם פ"ח הלכה ט"ז] וזה ברור בסברא:. יג) אך מ"מ אינני נצב לריב עם הב"י מסברא רק יש לי ראי' מהרמב"ם בה' חמץ ומצה שכתב דעיסה שנילושה במי פירות יוצא בה ידי מצה. ולכאורה לא נדע בזה שום סברא. ובודאי יש מי פירות שהוא יקר עשרת מונים מדבש וחלב ולא חשיב מצה עשירה וחלב עושה מצה עשירה ולמה. אך עפ"י הירושלמי הנ"ל יש טעם ברור: יד) דהנה הדבר פשוט שמה שמכשיר הרמב"ם בנילושה במי פירות היינו בנילוש עם מים ג"כ דאל"כ פשיטא דפסול בלאו טעמא דמצוה רק משום שאינו בא לידי חימוץ וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ומהר"ל בס' גבורות ה' דזה גרע ממצה עשירה דלא חשיב מצה כלל. וכי מכשיר הרמב"ם ע"כ בנילוש עם מים דכה"ג ביין ושמן פסול משום מצה עשירה ובמי פירות כשר ובזה הטעם ברור כיון דמי פירות אינו מחבר העיסה א"כ המי פירות אינו מכלל העיסה כלל. ודומה לטבל המצה ביין דעצם המצה לחם עוני הוא. והמי פירות שנתערב בה אינו מהמצה. ודוקא יין ושמן ודבש וחלב כל הני נשנו בגמ' דפסחים דהם משבעה משקין ומחברים ומחויבים בחלה והם מכלל המצה ועצם המצה עשירה: טו) והנה הראב"ד בהשגות כתב שראיית הרמב"ם הי' מתבלה בקצח ושומשמין. ולכאורה לא נדע הדמיון דתבלין ושומשמין לאו משקה נינהו ואין צורך ללישה ודאי לא שייכים להמצה. ומה זה ראי' לנילוש במי פירות עד שהראב"ד הוצרך להעמידה בתבלה לאחר אפיי'. אלא משום שהראב"ד ס"ל ג"כ דנילושה במי פירות פטור. ודומה לתבלין דאין המי פירות מכלל העיסה. ומזה נשמע שדעת הרמב"ם והראב"ד כהרא"ש לפטור. ומ"מ מאחר שהרשב"א מחייב וכן הרמב"ן בהלכות חלה טוב להפריש בלא ברכה כמ"ש הש"ך. ומ"מ יען רוב פוסקים לפמ"ש הם לפטור. ע"כ כתבתי בפשיטות שאינו מחבר אלא שבעה משקין: ידידו הדוש"ת באה"ר ואהבה עזה הק' אברהם. סימן תמז להרה"ק מהר"י זצללה"ה איתן מושבו בק"ק פילעוו. א' ע"ד אשר תמה על דברי הר"ש בשביעית שפי' הירושלמי דאמר מאליהן קבלו את המעשרות מ"מ כיון שקיבלו עליהם וקידשו הארץ נתחייבו מה"ת. ובמדרש רות שלשה דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו עמהם ב"ד של מעלה לשאול שלום בשם. ומגילת אסתר ומעשרות וכיון שהחיוב הוא מצד הסכמת ב"ד של מעלה כמו מגילת אסתר. ממילא כשם שמגילת אסתר דרבנן. כך תרומות ומעשרות דרבנן: ב נראה לי דהנה נביא אין רשאי לחדש דבר מעתה וה"מ בקביעות לדורות. אבל לשעה דינו כמו של תורה ממש. וחמור שאפי' נביא אמר לו לחלל שבת מחויב לשמוע לו. ואם לא שמע לו חייב מיתה בידי שמים. וע"כ הסכמת ב"ד של מעלה על מגילת אסתר א"א שתהי' של תורה כיון שהוא לדורות. אך הסכמה על מה שעשו שטוב תקנו. מ"מ אין זה אלא תקנת חכמים: ג) אך הסכמה על מעשה קדושת הארץ נחשב כאילו נצטוו מפי נביא לקדש הארץ דזה מעשה לשעה לקדש הארץ. ומחויבין מה"ת לקדש הארץ. וקדושתו חל מה"ת. והוא כמו קידוש הארץ בימי יהושע שכיון שנצטוו לקדש נתקדשה מה"ת. ואין חילוק בזה בין ציווי ע"י מרע"ה מקבל התורה בין נביא אחר כיון שהקידוש הוא מעשה לשעה מ"מ לא נתקדשה רק על זמן שרצו. כיון שההסכמה הי' כמו שרצו. ואו"ש לו ולתורתו: כ"ד ידידו הדוש"ת בלונ"ח ובאה"ר הק' אברהם. סימן תמח א עמדתי על מה שכתב הר"ש פ"ח דשביעית משנה ב' שביעית ניתן לאכילה ולשתי' ולסיכה וכן בתרומה ובמע"ש. קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר. וכתב הר"ש משמע דתרומה ומע"ש אסורים בהדלקת הנר. ויש לפרש בתרומה טהורה דאילו טמאה