אבני נזר יורה דעה תפה

הוכשר ואי מטמיא לא אמרינן כמ"ש הט"א ר"ה (דף ט"ו.) עיי"ש. ודוקא בחלה דאין חיוב אלא בנלוש בשבעה משקין צריך קרא דלדורותיכם: ט' אשר נתקשה כתר"ה בדין בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה ולא לשריפה, מ"מ ירעה עד שיסתאב. ועוד יחלל האימורין שיחול קדושת שביעית על דבר אחר ויוכל להקריב. הנה אקשה לו עוד אחת. דמה הקשה הש"ס במנחות (פ"ד.) למה מביאין עומר בשביעית אקרי כאן לאכלה ולא לשריפה. ומה זו קושיא הלא עשה דרבים של כל ישראל ידחה לאו הבא מכלל עשה. שדעת הרמב"ם בהלכות יבום דאפי' עשה דעלמא דוחה אותה. ועוד דעומר קרבן ציבור שקבוע לו זמן שאפי' שבת החמורה דוחה כ"ש עשה דעלמא: י) אך ברורן של דברים דהתורה לא נתנה לו פירות שביעית רק לאכילה. ונמצא שלשורפה ע"ג המזבח אינו שלו ואינו יכול להקדישה לענין זה. וע"כ ניחא נמי בבכור דהאימורין אינם שלו לענין הקרבה וחשיב יד הקדש באמצע דפוטר מבכורה כמו אם בשותפות נכרי בדבר שעשה אותה בע"מ דקי"ל דפוטר כיון דיש חלק לאחר המונעו מהקרבה וה"נ בזה. וכן קושיית הש"ס בחלה דאינו שלו לקרות לה שם חלה כיון דגורם לו בזה שריפה. ומשני דכתיב לדורותיכם מוכח דאי מטמיא לא אחרינן ויכול לקרות לה שם חלה [ובודאי דאפי' לכתחילה א"צ ללוש פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה. וע"כ פשוט דכ"ש דחייב בביכורים: יא) ולכאורה יש להקשות לזה מהמקדש בפירות שביעית מקודשת. וכתבו התוס' דאף דלכתחילה אסור משום לאכלה ולא לקדש בו אשה, מ"מ בדיעבד מקודשת. ולא אמרינן דלא הוי שלו לענין זה. לק"מ שהרי מ"מ הוא שלה וממילא מתקדשת. שהרי דעת התוס' פ"ק דחולין דלמחליף עצמו אסיר ולא הוי שלו כלל ומ"מ מתקדשת וכמ"ש התוס' פ"ק דקידושין באיבעיא דשתי בנותיך לשני בני דבתר מקבל אזלינן ולא בתר נותן. והיינו טעמא דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני. ומשום דקבלת רבו גרמה לו. והדברים עתיקים. ובזה אחתום ואו"ש למר ולתורתו באה"ר ואהבה עזה: הק' אברהם. סימן תמו שנית להרה"ג הנ"ל. ב"ה יום ד' שלח תרל"ח. בדבר הד"ת אשר בינינו אשיבהו על סדר דבריי הראשונים כי אין במכתבי זה חדשות רק ביאור דבריי הראשונים: א מה שכתבתי בסימן הקדום אות ב' להרמב"ם דביכרו ביד נכרי פטור ה"ה ביכרו הפקר וכת"ר דוחה דשאני ביד גוי כיון שהארץ מופקעת מקדושתה בעודה ביד גוי למה לא דקדק בדבריי שהוכחתי מהר"י קורקוס שמדמה למירוח גוי. ואין הטעם משום הפקעת קדושת הארץ: ב) מה שכתבתי באות ג' דאפילו לראב"ד היינו משום שלענין קדושתה הוא ברשותו וכ"ת כתב דאינו מבין דאנו דנין על הפירות. הלא ציינתי דברי רש"י גיטין שכתב שמחויב ליקח הפירות מנכרי דהוי לענין קדושתה כאילו משכנה. משמע דגם הפירות לענין קדושתה שלו הם. דאל"כ דומה למוכר פירות לבד דשניהם פטורים: ג) ומה שכתב עוד על מה שכתבתי דפטור משום דגדלו בפטור. והקשה כ"ת דגם במוכר שדהו לגוי בעודם ברשות גוי לכ"ע פטורים. וכשלקח אח"כ מהגוי חייב אף דנמצא שגדלו בפטור. הלא פשט הגמ' דמה"ת מחויב ליקח ולהביא כפירש"י. וכן כתב הכ"מ דפשט הסוגיא דלא כרמב"ם וא"כ גדל בחיוב: ד) מה שכתבתי בשם הט"א דפירות שביעית הפקר רק לישראל ולגר תושב ולא לגוים. ואני הוכחתי כן מהרמב"ם שכתב שהי' מושיבין שומרים שלא יבואו הגוים שמחוץ ויבוזו פירות שביעית. וכת"ר דוחה דהתם משום חיי נפש שלא יהי' לעניים ממה לאכול אתמהה אטו משום חיי נפש נעבור איסור תורה בקום ועשה שאסור לשמור את"ל שגם לגוים הפקר אסור לשמור גם מהם. וכל מצות שביעית הוא שיהי' הפרנסה שלא לפי הטבע: ה) ומה שכתב עוד שהגוים יוציאו חוץ לארץ. הלא באותו הלכה ברמב"ם שאין מוציאין חוץ לארץ כתב שאין מאכילין לגוי. ואת"ל שהוא הפקר גם לגוי ע"כ תאמר שאף שאין מאכילין לגוי. מ"מ הוי הפקר לגוי. כמו כן לענין חוץ לארץ אף שישראל אינו מוציא אותו חוץ לארץ. מ"מ אם בא גוי שמחו"ל ונטלה יכול ליקח ומה איכפת לן אם הגוי יאכלנה בא"י או בחו"ל ודאי ישראל מוזהר שלא יאכילנה לגוי רק יאכלנה בעצמו בקדושה בא"י. אבל אם הנכרי אוכלה מה איכפת לן באיזו מקום יאכלנה: ו) ומה שהביא מירושלמי דהפקיר לישראל ולא לגוים לא מהני לר"ל דיליף משמיטה. פשוט דאם אינו מפקירו רק לישראל ולא לגרים התושבים. כי גם הגרים תושבים לענין זה כגוים יתחשבו. שהרי לא הפקירה רק לישראל וא"כ אינו כשמיטה: ז מה שרצה לתקן דבריו הראשונים דמחלה לא נוכל ללמוד לביכורים דלא חיישינן שמא יטמא. דשאני חלה דצריך לתקן איסור טבל משא"כ ביכורים דמצוה בעלמא מבטלינן המצוה משום חשש דמטמא. יעיין שנית בדבריי שכתבתי בסוף בשני חצאי מרובעים כיון דבחלה אינו מחויב ללוש פחות פחות מכשיעור כ"ש דחייב בביכורים. הנה רואה שנשמרתי מדיחוי זה. אך יען שבלא זה אינו דיחוי אצלי כתבתי כלאחר יד: ח ומה שכתב עוד דאפשר ביכורים לא בעי הכשר כיון שהם קדשי מקדש ואתכשר בחיבת הקודש. הא ודאי ליתא דחיבת הקודש ילפינן מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא דמוהבשר מרבינן עצים ולבונה ואף דעצים ולבונה לאו בני איכלא ע"י חיבת הקודש מקבלים טומאה וה"ה בשר קודש שלא בא עליו משקה. וא"כ אין לנו לרבות אלא מה שנכלל בקרא דוהבשר ובהאי קרא ודאי נכלל ביכורים. שהרי מהאי קרא ילפינן דמחוסר כיפורים פוסל הקודש. דמחוסר כיפורים אקרי טמא כדכתיב וטהרה מכלל שקודם כפרה טמאה.