אבני נזר יורה דעה תפג

הפוסקים לבד הרמב"ם] ולא קשיא לי' רק מחזיר גרושתו היינו קידושין וביאה. מ"מ אין הלשון מוכיח כל כך שהכוונה על ביאה בקידושין שהרי בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ח.) דהכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה. הנה דבעל ולא קידש נמי מחזיר קרי לה. דאל"כ הי' לו לומר הכל מודים גרושתו משנשאת. ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בעז"ה: ד' בתוד"ה כי תהי' כי תבעל הקשו ולוקמא בסוטה שבא עלי' בעלה בדרך דליכא אלא עשה דונטמאה. ביאור דבריהם דאף דבלא"ה מפסלא לתרומה מחמת עשה דונטמאה אחד לתרומה ולכהונה כדאיתא בסוטה. מ"מ אינה אלא בעשה [אבל אין לפרש משום דליכא אלא עשה תפסי בה קידושין. דהא אפי' סוטה ודאית דבלאו תפסי בה קידושין כדאיתא בסוף החולץ] ואתא קרא דכי תהי' ללאו. וקושייתם אינו לר' מאיר דס"ל פ"ז דתרומות נבעלה לאחד מן הפסולין הוה לה זרה וחייבת קרן וחומש כיון שנפסלה מתרומה לעולם. ה"נ כיון שאי אפשר לה לשתות עוד ונפסלה מתרומה לעולם ה"א ירה. וממילא היא בלאו. אך קושייתם לר' יהודה ובהכי ניחא תירוצם דלא חשיב לאיש זר כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא. וקשה אימא רע"ק כר' מאיר ס"ל דאף דאינו זר מעיקרא חשיב זר. ולפמ"ש ניחא דלר"מ לא צריך קרא דמשום סוטה חשיבא זרה]. מ"מ אכתי יש לעיין דהא לעיל נפקא לי' מקרא יתירא דוכל זר לא יאכל בו דאפי' בת כהן הנשאת לישראל היא בלאו דזרה אף שראוי' לחזור. כ"ש סוטה זו שאין לה תקנה עוד דיש בה לאו דזרה. וצ"ל דתוס' כפירש"י דמדכתיב קרא דוכל זר לא יאכל בו גבי בת כהן הנשאת לזר. אבל בעלמא אין לנו: ה) ומדברי תוס' אלו נראה להוכיח דנבעלה לאחד מן הפסולין אין בה לאו דזרות לר' יהודה דקי"ל כוותי' רק לאו דובת כהן כי תהי' לאיש זר. מיהו נבעלת לנכרי ועבד אין לומר דלית בה רק עשה דמי שיש לו בה אלמנות וגירושין הוא דושבה. אבל נכרי ועבד לא והיא בעשה שלא תאמר תהי' בלאו דליתא כיון דומשבה נפקא דכתיב אצל וכל זר לא יאכל בו היא בלאו כמו בת כהן שנשאת לזר. דלא כספר מנחת חינוך שכתב דהנבעלת לנכרי ועבד אין איסורה בתרומה רק איסור עשה. וכן הנבעלת לחייבי כריתות לשיטת רש"י וליתא כמ"ש: ו) ודע שיש ט"ס ברמב"ם ספר המצות ל"ת ס' קל"ז וז"ל ואולם איסור אכילתה [של בת כהן הנשאת לזר] אינו מזה הכתוב [דהיא בתרומת הקדשים לא תאכל] ואמנם הביאו ראי' עליו מאמרו וכל זר לא יאכל קודש. והוא ט"ס וצ"ל לא יאכל בו [כמו שפירש"י בסוגיא] דקרא דלא יאכל קודש למדו ממנו במסכת סנהדרין מדסמיך למתו בו כי יחללוהו זר שאכל תרומה במיתה. א"כ בזר גמיר הכתוב מדבר. וקרא דוכל זר לא יאכל בו דסמיך לו ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה ילפינן דכשהיא תחת בעלה בלאו זה. ויש שם עוד חלוף יותר ט"ס מצוה קל"ג ובסנהדרין מנה מחוייבי מיתה בידי שמים בכללם זר שאכל תרומה ושמו ראיות על זה ומתו בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל בו עכ"ל. והוא טעות מפורסם שבכתוב סמוך לומתו בו כי יחללוהו כתיב וכל זר לא יאכל קודש. והוא בכלל טעות אחד שבכתוב כתיב קרא קמא קודש ובשני בו והסופר שינה וכתב בקמא בו ובשני קודש. וראיתי בספר החינוך סימן רפ"ג העתיק דברי רמב"ם סימן קל"ז עם הט"ס ובסי' ר"פ העתיק דברי רמב"ם קל"ג בלא טעות אלא דזר גמור מקרא דלא יאכל קודש כמו שהוא האמת. והוא פלא כיון דזר גמור מולא יאכל קודש. ממילא בת כהן הנשאת לזר מוכל זר לא יאכל בו דמפורש בגמ' דמתרי קראי נפקי. ובודאי הסופר טעה גם בחינוך. עוד שם פלא שכתב בת כהן שנתחללה במיתה בידי שמים. והוא פלא כיון דאינו בקרן וחומש דלא חשיבה זרה כיון שאינה זר מעיקרא. ה"ה דאינה במיתה בידי שמים. וכבר ביארנו דאפי' בלאו דזרות ליתא: ונשוב לקושיית התוס' דלוקמה בסוטה שבא עלי' בעלה בדרך. ולכאורה יש ליישב בפשיטות ולומר כיון דמשעה שנסתרה נאסרה לתרומה בעשה דונטמאה לא אתא איסור לאו דנבעלה לפסול לה וחייל על איסור עשה דונטמאה. אך י"ל שאם היא יודעת שטהורה היא מותרת לאכול בינה לבין עצמה תרומה. אף שהתוס' כתבו בסוטה (כ"ח.) שאפי' באמת טהורה היא נענש בב"ד של מעלה כאילו עבר על חייבי עשה לא כמבקש לאכול בשר איסור ואכל בשר היתר. היינו משום שאצלו היא ספק והי' הדין אצלו שטמאה לא כן זו שיודעת בעצמה. ומ"מ חשיבה נבעלה לפסול לה דודאי על הביאה היא נענשת כמו הוא. דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת. וראי' לזה מדברי הר"א ממיץ שלהי נדרים באומר טמאה אני לך לא אמרינן שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. כיון דהוא אינו מוזהר שאינו מחויב להאמין לה כן כתב רשב"א בשמו. הרי דאף שהיא יודעת שטמאה. בתר דידי' אזלינן להקל. כמו כן בנ"ד אזלינן בתר דידי לאסור. ואף החולקים על הר"א ממיץ היינו שהיא יודעת שגם הוא מוזהר רק ששוגג הוא. משא"כ בנ"ד שהוא באמת מוזהר ונענש בב"ד של מעלה כמו על כל חייבי עשה כדברי תוס' הנ"ל, וזה פשוט וברור. אך לפי זה יקשה למה הוצרכו התוס' לומר דאינו אלא בעשה תיפוק לי' דאפי' הי' לאו מ"מ היא שיודעת בעצמה שלא זנתה היתה מותרת לאכול בינה לבין עצמה ע"כ אתא קרא לומר דאף על פי כן נאסרת כנ"ל: ח) הקשה הרשב"א פרק הערל למה שייך בהך ברייתא פצוע דכה דמפורש במשנה ריש פרק הערל דפוסל עיי"ש. והי' מקום לומר דפצוע דכה לא הוי זר מעיקרא. אך סתם מתני' ר"מ דס"ל פ"ז דתרומות ופ"ק דכריתות דאף שאינו זר מעיקרא חשיב זר אך חלילה לדחות סתם משנה בלי מחלוקת מהילכתא וכן פסקוה כל הפוסקים. ורשב"א תירץ תנא ושייר ואם יקשה מה שייר דהאי שייר חשיב הא שייר נמי כרות שפכה. והוא דוחק גדול דהני תרווייהו כחד הם והם לאו אחד: הנושא נ"ל ליישב. דהנה יש להסתפק ט) ולחומר לר' יוסי ורשב"ג דאינו פוסל אלא מ' שזרעו פסול דומיא דאלמנה לכה"ג פצוע דכה וכרות שפכה דלית להו זרע אם פוסלין ונאמר שאינם חולקים אלא במי שזרעו כשר דוקא. וכה"ג בעי הש"ס במנחות (ס"ט:) ממושבותיכם למעוטי חו"ל אבל דעבים שפיר דמי או דילמא היא היא. כן י"ל בנ"ד דלא ממעט מאלמנה לכה"ג רק מי שהוא היפך מזה שזרעו כשר. אבל פצוע דכה וכרות שפכה נהי דאין זרעם פסול דאין להם. מ"מ גם כשר אין להם: