אבני נזר יורה דעה תפב

ומאכלת את עבדי מלוג כפירש"י במשנה וכמסקנת הסוגיא בפי' הבת מאכלת האם מאכלת עבדי מלוג. ולמה יגרע העובר שלא יאכיל עבדיו והא העובר בעצמותו הוא כהן רק משום האב ועכ"פ למה יגרע מהאם: ד) אך נראה לי בפירוש עובר במעי זרה דאף דבעלמא הבן מתייחס אחר אביו ולא אחר אמו. היינו ששניהם האב והאם מתיחסים אליו מחמת שהולידו אותו מתחילה. ובזה אלים כח האב. אבל כל זמן שהוא במעי האם שהיא אמו מחמת עכשיו שהוא במעי' ולא מחמת שעיברתו כבר לבד. [וראי' לזה מעוברת שנתגיירה וילדה תאומים חייבין זה על אשת זה משום אשת אח אף דאינם אחים מחמת העיבור הראשון. דבשעה שנתגיירה כקטנים שנולדו דמי רק דנחשבת אמם אח"כ שהם במעי'] ע"כ אלים כחה מכח האב ומתייחס אחרי' כל זמן שהוא במעי אמו: ה) והנה ידוע דעבד אין לו חייס אף דנכרי יש לו חייס. ועבד עדיף מנכרי דמחייב במצות כאשה. אך דענין חייס היא דוקא באיש שהוא איש בפני עצמו ולא בעבד שאינו לעצמו. וברמב"ם פי"ד מה' איסורי ביאה הלכה י"ז י"ח ובהה"מ שם מבואר דאפי' עבד שנולד מאמו שפחה אינו מתייחס אחרי' [ולא אאריך בזה שכבר האריך לבאר זה בס' מנחת חינוך מצוה א"ן וע"כ מה שאשה אוכלת מחמת בעלה כהן ולא מחמת עצמה לענין זה אין בנה מתייחס אחרי' כמו שפחה שאין בנה מתייחס אחרי'. ואף שבת ישראל היא בפ"ע ובנה יורשה וחייב עלי' משום אמו. זה מחמת שהיא בפ"ע ג"כ. אך לענין מה שאוכלת בתרומה שהוא רק מחמת בעלה. לענין זה היא דומה לשפחה שאין בנה מתייחס אחרי'. וע"כ אף שהוא במעי אמו הוא מתייחס אחרי' רק למה שהיא בעצמותה זרה היא ודו"ק היטב: ו) אך יש לומר כיון דאשה זו שתי בחינות יש בה מחמת בעלה ומחמת עצמה. ואף שאוכלת מחמת בעלה. מ"מ כיון שכן הרי עצמה אוכלת ומאכיל את בנה מחמת עצמותה. אך נראה דזה תלוי במחלוקת ר' ור' ישמעאל בר' יוסי הובא בר"ש פ"ה דכלים משנה י' בתנור של מתכת שעשה לו טפילה ועשה לו מוסף שיש לו שתי החומרות טומאת כלי מתכת ליטמא מגבו וטומאת כלי חרס ליטמא ולטמא אחרים מאוירו. ואם נגע בטומאה מגבו פליגי רבי ור' ישמעאל בר' יוסי אם מטמא אחרים מאוירו ר' ישמעאל בר' יוסי סובר כיון שקבלת טומאה רק מחמת תורת כלי מתכת אי אפשר שיטמא אחרים מתורת כלי חרס ורבי סבר סוף סוף כיון שגם הכלי חרס שבו נטמא מטמא מאוירו. והנה בסוף הסוגיא דידן מבואר דהא דר' יוסי ר' ישמעאל בר' יוסי אמר לה משמי' דאבוה. וע"כ ס"ל לר' יוסי אינו מאכיל משום דבמעי זרה זר הוא. וא"ת מ"מ היא עצמה אוכלת ומאכלת. למה לא יהא העובר נגרר אחרי' לאכול ולהאכיל. ליתא דכיון שאכילתה רק מחמת ששייכא אל הכהן ומצד זה אין לה חייס להיות בנה מתייחס אחרי'. ואף שעצמותה אוכלת. מ"מ כיון שנצמח מחמת ששייכא אל הכהן אף שלעצמותה יש לה חייס הלא אין אכילתה נצמח מחמת עצמותה. וכמו התם שכיון שקבלת הטומאה הי' מחמת כלי מתכת אינו מטמא אחרים משום כלי חרס. ה"נ כיון שאכילתה מחמת ששייכא אל הכהן אין כח בעצמותה להיות בנה מתייחס אחרי' לאכול ולהאכיל משום זה. וא"כ לדידי' אין ראי' מבת כהן לכהן. שהיא אוכלת מחמת עצמה שוב גם העובר נגרר אחרי' לאכול ולהאכיל. וניחא טעמא דר' יוסי שהם דברי ר' ישמעאל בר' יוסי כבסוף הסוגיא: אך חכמים מסתמא כר' ס"ל דהלכה כרבי מחבירו דכיון שסוף סוף נטמא הכלי חרס שוב מטמא מאוירו. ה"נ כיון שסוף סוף עצמותה אוכלת ומאכלת שוב מה שמתייחס הבן אחרי' מחמת עצמותה ג"כ מועיל לו להיות אוכל ומאכיל. וע"כ הטעם שאינו מאכיל משום שאינו ילוד אינו מאכיל., וא"כ בת כהן לכהן נמי. וע"כ במתני' לא הוזכר ר' ישמעאל בר' יוסי רק בברייתא ומשום דברייתא תני האם מאכלת וקשה גם העובר יאכיל לזה הוזכר ר' ישמעאל בר' יוסי ומשום דלטעמי' בכלים כנ"ל. וע"כ רבנן נמי ס"ל זר היא. ונ"מ שאמו מותרת ליכנס לאוהל המת עי' ש"ך יו"ד סימן שע"א סק"א בשם רוקח וניחא דברי רי"ף. ומ"מ מוכח אינו ילוד אינו מאכיל כדברי תוס'. דאל"כ מה שהאם מאכלת מחמת בעלה כהן יועיל לבן ג"כ שמאכיל כנ"ל. ודו"ק בזה היטב: סימן תמד א) יבמות (ס"ט גמ' לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא. קשה לי דהתינח לר' יהודה פ"ז דתרומות ובפ"ק דכריתות דכל שאינו זר אצלה מעיקרא לא חשיב זר. אבל לר' מאיר דס"ל אף מי שאינו זר מעיקרא חשיב זר א"כ אף מחזיר גרושתו בכלל זר ונראה משום דשם פ"ז דתרומות מודה ר"מ בנשאת לישראל אינה משלמת קו"ח דכהנת היא וראוי' לחזור לבית אבי'. ה"נ במחזיר גרושתו הואיל ואינו חייב עד שיקדש ויבעול. ואם בעל ולא קידש פטור דדרך לקוחין אסרה תורה כדאיתא פרק עשרה יוחסין. ומסתמא ה"ה קידש וגירש ואח"כ בעל פטור דהביאה אינה דרך ליקוחין. ע"כ לא חשיב זר אצלה דראוי' להיות מותרת לו מדאורייתא ע"י גירושין. וכי היכי דבת כהן שנשאת לישראל לא חשיבה זרה מתרומה משום דיש לה היתר במיתת הבעל או גירושין. ה"נ לא חשיב זר אצלה דיש לה היתר אליו בגירושין: ב) מיהו לדעת רמב"ם דכל חייבי לאוין לבד מאלמנה לכה"ג אינו לוקה על ביאה לבד בלא קידושין ומ"מ הוא פוסלה בביאה לבד. הנה דחשיב זר אצלה משום דאין לו היתר אליו בקידושין כל שכן מחזיר גרושתו בקידושין דלא בטיל מיני' שם זר במה שיש לו בה היתר לאחר גירושין ביאה בלא קידושין, וע"כ לומר לר' מאיר או שבאמת לדידי' אף מחזיר גרושתו בכלל. או דס"ל כר' יוסי ורשב"ג כל שאין זרעו פסול אינו פוסל ומחזיר גרושתו דבתו כשרה כדיליף סוף נדה מהיא תועבה ואין בני' תועבים היא נמי כשירה: ג) ולכאורה יש להוכיח מדמקשה הגמ' ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו ולא קאמר גרושתו משנשאת לומר דבביאה לבד פסול לה כמו הני דברייתא. משמע דבביאה לבד לא הוה קשיא לי' כיון שאינו חייב על ביאר פשיטא שלא פסלה (וחייבי לאוין דפסלה בביאה לבד משום דבביאה לבד חייב כדעת כל