אבני נזר יורה דעה תפ

דכוותי' כנ"ל. והוקשה לך דמ"מ לא תחשב זרה משום שראוי' לשוב לבית אבי' כמו לר"מ דלא תליא בזר מעיקרא רק בראוי' לחזור: ב' איני יודע מה הוקשה לך דג"כ סברא זו כמו שהיא עכשיו מעוברת לא יהי' לה היתר לעולם. גם מה דפשיטא לך דלר"מ לא תליא מידי בזר מעיקרא. ג"כ אינו מוכרח. די"ל כעין שכתבו תוס' נדה (כ"ב:) סוף ד"ה אם דביבש מעיקרו לא מהני מה שיכול לשרות להיות לח. דוקא בלחים ונתיבשו מהני מה שישוב לקדמותו. ה"נ בכהנת מעיקרא מהני מה שיכולה לחזור להיות כהנת. וע"כ במעוברת דחשיבה זר מעיקרא אף אם הי' לה היתר בעודה מעוברת לא הי' מועיל וק"ל: ג' מיהו במקום אחר רציתי לומר דהאי שראוי' לשוב לבית אבי' אינו טעם. רק ראי' שלא נתחללה. דאי פרחה מינה כהונתה ע"י בעלה ישראל והרי היא עכשיו כישראלית דעלמא. נהי שמת בעלה מ"מ במה יחול עלי' קדושת כהונה דהקדושה שהי' לה מלידה הלכה לה לפי זה יקשה גם במעוברת והבן: דברי דודך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תמא א) יבמות (ס"ו.) אלמנה לכהן גדול וכו' עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה ובגמ' אמאי להוי כקנינו שקנה קנין שאוכל כל האוכל מאכיל כל שאינו אוכל אינו מאכיל ולא והרי ערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין התם פומייהו כאיב להו פירש"י עומדים לתקן ולאכול. והנה לכאורה אין זה ככל פומייהו כאיב להו שבכל הגמ' שפירושו שאם הי' יכול לעשות הי' מועיל כגון באלמת ואלם דחליצה (ק"ד:) חרש וחרשת בתוס' (מ"ד.) גידם בתפילין מג"א סימן ל"ט סק"א. וכולם הפירוש שאם הי' עושה המעשה כתקנה הי' טוב. אבל זה אף אם הי' אוכל הי' עבירה ומשום שעומד לתקן יחשב פומי' דכאיב אתמהה: ב) ולכאורה הי' נראה לפרש דערל וטמא אם אוכלים תרומה הא אינם עוברים בלאו דזרות ע"כ מועילים לעבדיהם שלא יהי' באכילתם לאו דזרות ואיסור ערלות וטומאה שיש ברבם הא אינו בהם שאינם ערלים וטמאים וע"כ מותרים לאכול. וזה פירוש הגמ' דאף שאינו יכול לאכול מחמת איסור ערלות וטומאה. מ"מ כיון שאם הי' אוכל לא הי' בו לאו דזרות מועיל זה גם לעבד. והעבד אוכל לכתחילה אף שהוא אינו יכול לאכול מחמת איסור ערלות וטומאה חשיב כמו פומי' דכאיב. דמה לי שאינו יכול לאכול מחמת כאב פיו או מחמת ערלות וטומאה. כיון שאיסור זרות אין ברב ואותה אנו מבקשים לסלק מהעבד. אבל חללה דכיון שנבעלה לפסול הוה זרה כדאיתא פרק יש בכור ע"כ אינה מאכלת: ג) אך קשה לפי' דא"כ מעיקרא מה מדמה הש"ס חללה לערל וטמא. הא ערל וטמא מאכילין מחמת עצמם דכהן ערל וטמא מאכיל. וחללה דהוה כזרה לא ס"ד שתאכיל מחמת עצמה רק שהקשה שיאכלו מחמת בעלה הכהן. וא"כ מה מדמית לערל וטמא. דע"כ חילוק גדול ביניהם. ועוד קשה טובא דמה מקשה שיאכל מחמת רבו דרבו שהוא כהן כיון שרבו עצמו זר שהיא חללה. וזר הא פוסל אפי' כהן כמו בת כהן שנתארסה לישראל שנפסלת. ומה חזית דתיזיל בתר רבו דרבו שיאכיל ולא תיזיל בתר רבו שהוא זר: ד) אשר ע"כ נראה ברור שגם חללה זו אשת כהן אין בה איסור זרות כלל. כיון דאפי' זרה גמורה אשת כהן אוכלת. אלא דמ"מ נהי דבעלה מפקיע ממנה איסור זרות איסור חללות יש בה. דגריעא מזרה שאסורה לכהונה וה"ה לתרומה אף שבעלה כהן. וכיון שאין בה איסור זרות אינה יכולה לפסול עבדי' לעשותם זרים. ע"כ שפיר מקשה שרבו דרבו יאכילהו שרבו הא אינה יכולה לפוסלו כנ"ל. וע"כ מדמה הש"ס לערל וטמא שאין בהם איסור זרות. כמן כן חללה זו שבעלה כהן מפקיע ממנה איסור זרות תאכיל עבדי' בעצמה. והשתא פירש"י מוכרח: ה) אך ק"ל לפמ"ש דחללה אשת כהן אין בה איסור זרות מפרק ו' דתרומות בת כהן שנשאת לפסול ר"מ מחייב קרן וחומש. ופירש רמב"ם בפי' המשניות לפסול פסולי קהל או אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ואם איתא דחללה שנשאת לכהן אין בה איסור זרות קרן וחומר באלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מה עבידתי': ו) אשר ע"כ נראה לפרש דברי רש"י בפי' פומייהו כאיב לה עפ"י פירש"י לעיל (ס"ד:) בד"ה איסורא וסכנתא דתינוק שמתו אחיו מחמת מילה שחל שמיני שלו בשבת אם מלו אותו חללו שבת דחשיב מילה שלא בזמנה שאינו דוחה שבת. ולכאורה אינו מובן דממה נפשך המילה בעצם הוא בזמנו ואי משום סכנה אין מצוה במילתו אף מילה שלא בזמנה לא הוה. ואפי' הי' מילה שלא בזמנה. היינו בתשיעי. דוחה שבת. זה לא הי' דוחה. אך ביאור דבריו דמצות מילה בשמיני הא בטלה מתינוק זה דהיום ודאי יהי' אסור למולו. אבל מצות מילה לבד לא בטלה שאחר שיגדיל ויתחזק כחו ימהלוהו. ע"כ גם כשמל אותו בזמן האסור חשיב מילה שלא בזמנה מאחר שמצות מילה שלא בזמנה הי' מוטל עליו. אבל לא חשיב מילה בזמנה. דמילה בזמנה הא בטלה מתינוק זה ואין מחויב בה: וה"נ בנ"ד נהי נמי דאיסור מחמת שנתחללה מכהונה ואינה כהנת אין בה דמ"מ הרי בעלה כהן מאכיל אפי' זר גמור. ואין בה רק איסור חללה. מ"מ כיון שנאסרה מלאכול בתרומה לעולם היא זרה מתרומה. ואף מי שהוא כהן גמור אם הי' משכחת שיאסר בתרומה לעולם הי' נחשב זר לגבי' וע"כ אינו דומה לאדון שמאכיל עבדו שאינו כהן. דשוב כשמאכילו בתרומה שוב אינו זר לענין תרומה. אבל זו שאף אחר שמאכילה נאסרה משום חללה הרי היא זרה. וע"כ אינה מאכלת עבדי' כלל שהיא עצמה יש בה איסור זרות כיון שאינה אוכלת. כמו שערל שמתו אחיו מחמת מילה לא חשיב מילה בזמנה אם מל אותו כיון שמצות מילה בשמיני בטלה ממנו. ה"נ אף אם היתה אוכלת היתה נחשבת זרה שאכלה תרומה כיון שבטל ממנה ענין תרומה לעולם. אבל ערל וטמא עדיין לא בטלה מהם אכילת תרומה [כמו שאם מל בעודו בסכנתו מ"מ חשיב מילה שעדיין לא בטלה ממנו מצות מילה כיון שהדין למולו לכשיבריא. ה"נ לא חשיב שבטלה ממנו אכילת תרומה] ואם יאכל לא יחשב זר שאוכל תרומה