אבני נזר יורה דעה תע

אומרים אינה חלה. ונ"ל דט"ס הוא דאדרבא מתני' רבנן ולא רע"ק עכ"ל. ונראה לקיים הגירסא דהירושלמי גורס ובלבד שלא יהי' שם ה' רבעים קמח בהנשאר. כנוסחא דייקנית שכתב הר"ש. אך שהוקשה להירושלמי איך חל שם חלה קודם גלגול ושני רע"ק הוא וכמ"ש הירושלמי בדרע"ק דחל שם חלה לאחר שהוסיף כשיעור אף שהפריש סתם. ה"נ חל שם חלה לאחר גלגול אף שהפריש סתם קודם גלגול. וע"ז השיב ר' יוחנן דברי הכל הוא דכיון שנותנת המים קרינא בה ראשית עריסותיכם: ו וראיתי לר"ש לקמן משנה ב' וז"ל דאם מפריש חלה קודר גילגול הרי הוא כמפריש מן הקמח ואין שם חלה עלי' ותמוה דהא במתניתין תני כיון שנותנת המים מגבהת חלתה ועיין במהרי"ט אלגזי בשם רשב"א פסקי חלה וצ"ע: סימן תכה א) משנה ה' נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה נתנה לו מתנה עד שלא גלגל חייב ומשגילגל פטור. וקשה דמשניות אלו ג' ד' ה' מוכיחות דגלגול ומירוח חד דינא להו. וכן מוכיח סוגיא דמנחות (ס"ו) ולדעת רש"י פ"ק דבכורות (י"א:) בד"ה דמרחינהו ישראל מרשות נכרי. דמירוח גוי היינו שמרחם הגוי עצמו. אבל מרחם ישראל ברשות גוי חייב. וכן דעת התוס' ורשב"א וריטב"א קדושין (מ"א.) וכן דעת הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות הלכה י"ג דגוי שגמר פירות ישראל היינו שמרחם גוי פטור]. ה"נ כיון שגלגלם ישראל אף שהוא ברשות גוי יתחייב: ב) ולכאורה י"ל דוקא מירוח ישראל ברשות גוי כיון דאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר גם הפירות חשובים לענין קדושתם של ישראל כמבואר בתוס' ב"מ (פ"ח.) בסוף העמוד. דפירות גוי לא חשיב תבואת זרעך. וכן משמע ברש"י גיטין (מ"ז) בד"ה מדאורייתא לא עיי"ש ודו"ק. וע"כ מירוח ברשות גוי מיפטר רק אם מרחם גוי. אבל עיסה חשובה של גוי משום שנשתנית ביד גוי משעת טחינה. וגם הלישה חשובה ברשות גוי שהרי ביד ישראל כפקדון וע"כ קנאה הגוי לגמרי וחשיב גילגול ברשות גוי ופטור אף שגלגלה ישראל כן י"ל. אך בריטב"א קדושין שם מבואר דאפי' למ"ד יש קנין לגוי מרחם ישראל ברשות גוי לא חשיב מירוח נכרי: ג) אשר ע"כ נראה ליישב. דהנה צריך להבין הא דמירוח הקדש [או מירוח גוי] פטורה. ומפרש במשנה הטעם משום דבשעת חובתה היתה פטורה. והא אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. וא"כ אף מירוח ברשות הקדש עוד אין זה שעת חובתה עד שיראה פני הבית. וכ"ת דמיירי שראה פני הבית ג"כ בעודה הקדש. יקשה במירוח גוי. הא בעינן שיראה פני הבית דירה. ודירת גוי לאו שמי' דירה כדאיתא בעירובין פרק הדר. חצירו של גוי הרי כדיר של בהמה ולאו שמי' דירה עיי"ש. וכ"כ הר"ן פ"ק דמגילה דישיבת נכרים לאו שמה ישיבה. ולא חשיב ראה פני הבית. וא"כ עוד לא הי' שעת חובתה: ד אך י"ל כיון דלא נקבעה למעשר אלא במירוח וראיית פני הבית. הוה לי' מירוח וראיית פני הבית שני דברים המתירין. וכיון דחד מינייהו הי' ברשות גוי. לא מיקבעא למעשר באידך לחוד: ה) אך ראיתי לרבינו יונה פרק אין עומדין בהא דמערים אדם על התבואה ומכניסו במוץ וז"ל שיכול אדם להערים בתבואתו ולהכניסה כל זמן שלא נמרחה לגמרי שעדיין קצת מהתבן מעורב בתוכה כו' ואפי' אחר שנעשה דגן נראה מהירושלמי שיכול להערים ולפוטרה כשיערב בה תבן עכ"ל והיינו לאחר שניקה אותה מתבן. אם חזר ועירב בה תבן והכניסה פטורה. וא"כ השני דברים המתירים הם. אחת ראיית פני הבית. והב' מה שהתבואה ממורחת בשעת הכנסה לבית שהוא מניקה מתבן. דמה שהיא ממורחת תחילה אינו מועיל כלום אם אינה מניקה בשעת הכנסה לבית. וכיון דבשעה שהכניסה לבית כשהיא ממורחת הוא של ישראל הוה לי' שני המתירין בחיוב. אך אם הממרח המנקה מתבן לגמרי הי' גוי. דאפי' גוי הממרח של ישראל חשיב מירוח גוי ופטור. אף אם בשעה שהכניסה לבית היתה של ישראל. שפיר חסר מתיר אחד שהממרח הי' גוי. ואף ששני המתירין הם בשעת הכנסה ואז הוא של ישראל. הא אפילו גוי הממרח של ישראל חשיב מירוח גוי. והתינח אם מרחם גוי. אבל אם מרחם ישראל ברשות גוי וחזר ישראל וקנאו. שפיר חייב כיון דדירת גוי לאו שמי' דירה. ולא הי' הכנסה לביתו רק לאחר שהי' של ישראל. והשני דברים המתירין הם הכנסה לבית. ומה שהתבואה מניקה אז מתבן הם ברשות ישראל שפיר מתחייב. ודוקא אם הממרח הי' גוי דאף דהמירוח נחשב מה שהיא ממורחת בשעת הכנסה. הרי המירוח הוא מכח הגוי ואפי' בשל ישראל פוטר: ו) ודע דמ"ש הרבינו יונה דמירוח הוא נקוי התבואה מן התבן לגמרי. הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה פ"א דמעשרות משנה ו' וז"ל משימרח ענינו משיברור אותו מן התבן ברירה גמורה. ובמס' פאה ביאר מילת מירוח ענינו כמו מירוק שמירק התבן מן התבואה. אך שאר מפרשים פירשו דענינו מחליק פני הכרי. וז"ל הר"ש משימרח לאחר שמסירין המוץ מן התבואה צוברין אותה במקום אחד בגורן. ומייפה פני הצבור והוא המירוח ולשיטה זו ליתא לתירוץ זה כיון שמירוח הוא החלקת פני הכרי. זה אינו בשעת הכנסה לבית. שפיר הוי מתיר אחד הוא המירוח בשל נכרים. ובאמת התוס' פ"ק דבכורות שם דמירוח ישראל של הגוי היינו מירוח הגוי: ז) ולכל המפרשים אין מירוח רק לאחר שהסיר כל התבן כנ"ל. וקשה הא דמנחות (ע'.) שבולת שמרחה בכרי כו' כיון שמרחה טבלה עיי"ש. וכיון דעוד החטים בתוך השבולת ולא נקו חטין אלו מתוך המוץ איך יקרא מירוח לגבי החטים שבתוך השבולת: ח) ואפשר לומר לפמ"ש הרר"י בדברי הירושלמי אם לאחר שניקו המוץ מן הכרי חזר ועירב בה מוץ והכניסה לבית נפטר. ומסופק הרר"י דאפשר צריך שיערב בו תבן עד שירבה על הרין עיי"ש. והיינו דאף דלא הוה מירוח עד שניקו אירה מכל התבן. ואם נשאר בה אפי' מיעוט תבן לא בטל לגבי התבואה. היינו משום שהתבואה והמוץ גדלו כאחד