אבני נזר יורה דעה תסט

משום דאינו בא לידי חימוץ. וכן הביא במלחמות פסחים ירושלמי יכול יוצא ידי חובתה ברבוכה ת"ל ושמרתם יצאתה זו שא"צ שימור. וע"כ ביש מים ג"כ. וביין שמן ודבש נתמעט משום מצה עשירה. וע"כ דוקא בהני שמחברים הקמח ליעשות עיסה. והרי היין והשמן והדבש מגוף העיסה והרי גוף המצה עשירה. אבל מ"פ שאינן מגוף המצה חשיב כאילו טבל המצה ביין דטעם המצה אינה עשירה: ה' והראב"ד שם כתב נראה שלמד זה ממצה מתובלת. וליתא דהתם שתבלה לאחר שנאפית עיי"ש. נראה דהראב"ד פירש ג"כ דברי הרמב"ם דמ"פ אינם מחברים ואינם מגוף העיסה ודומים לתבלין. וחולק הראב"ד דאפי' בתיבלה קודם שנאפית פסולה. מ"מ מבואר מרמב"ם וראב"ד דס"ל מ"פ אינם מחברים. ורמב"ם סמך מדכתב יין שמן ודבש דווקא. וכבר גילה דעתו בהלכות חמץ ומצה דמ"פ אין דומין ליין שמן ודבש. ע"כ לא הוצרך לפטור בפירוש. בשגם דחלה בזמה"ז דרבנן. ולא נחמיר בלא ראי': ו) וראיתי לרדב"ז שהביא ראי' דנאפית ביין שמן ודבש חייב מדהוצרך לפסול במצה משום לחם עוני עיי"ש. ואינו מובן דהאי ע"כ עם מים. דאל"כ תיפוק לי' דא"צ שימור וכמ"ש הרמב"ן בשם הירושלמי ברבוכה: ז) ונראה ליישב עפימ"ש הראב"ד פ"א מהלכות יו"ט בטעם איסור קצירת ירק ביו"ט. דיש בירושלמי אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך לי' ושמרתם שהוא מלאכה בתלוש. וכתב הה"מ טעם הרמב"ם יותר נכון שטעם ראב"ד לא מספיק אלא לקצירה. והקשה הלח"מ על הה"מ דהא מושמרתם נתמעטו כל מלאכות שקודם לישה כמבואר בירושלמי. ובאמת שכן מפורש בירושלמי מנין שאין בוררין ואין טוחנין ת"ל ושמרתם ומ"מ דברי הה"מ נכונים. דמראב"ד עצמו מבואר דלא נתמעט אלא קצירה שאינו מלאכת תלוש. והיינו דלגמ' דידן דשימור משעת קצירה. הרי תיכף לאחר קצירה התחיל השימור [אבל לא בשעת קצירה כמ"ש הראב"ד בס' תמים דעים סימן כ"ו ז"ל שימור דמצה משעת גורן מכי מהפכי כיפי] ולפי זה הירושלמי דממעט מושמרתם כל המלאכות שקודם לישה. ע"כ ס"ל דא"צ שימור רק משעת לישה. וע"כ י"ל דלא חשיב שימור אלא משעה שבא עליו מים צריך שימור. וע"כ ממעט הירושלמי רבוכה מושמרתם. ואזיל לשיטתו. אבל לדידן דס"ל שימור מעידן קצירה. הרי דשימור שלא יבוא מים שימור הוא. א"כ גם בנילוש ביין שמן ודבש שייך שימור זה לעולם. הא דממעט עיסה שנילושה ביין שמן ודבש משום מצה עשירה בלא מים הוא. כן נ"ל ליישב דברי הרדב"ז. אך עיקר דבריו שהוצרך להביא ראי' איני יודע למה. דפשוט שלקח הרמב"ם מריב"ל בירושלמי דשבעה משקין מחברים וכמו כן פסק בהלכות אבות הטומאה כנ"ל: סימן תכד א) פרק ג' משנה א' אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל. בירושלמי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה. וברא"ש לפי שאין שם עיסה עלי' קודם גילגול ואין ראוי לאסור אכילת קבע דאינו דומה לתבואה קודם מירוח. מש"ה צריך לטעמא דשלא יערים. והנה לקמן במשנה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה. מבואר דחל שם חלה עלי' קודם גילגול וא"כ מה זה שאמר הרא"ש דאינו דומה לתבואה קודם מירוח. ול"ל טעמא דשמא יערים: ב) ונ"ל דהנה חיוב חלה צריך שיעור חמשת רבעים. והמפריש מן הקב אינו חלה כדתנן פ"ד משנה ד'. ונראה לי שאם הי' תחילה שיעור ואח"כ חלקו. אם חלקו לאחר גילגול והפריש ודאי הוה חלה. שהרי נתחייבה בשעה כשהי' בו כשיעור. אבל חלקו קודם גילגול והפריש לא הוי חלה שהרי אם יגלגל הח"ש לא יתחייב. ממילא אם הפריש קודם גלגול לא הוי חלה. ואין לומר דכיון שחל עליו תורת הכשר חלה לא פקע. דליתא שהרי לענין תרומה אם הכניסו דרך טרקסמון ונפטר. אם הפריש לא חל עליו תרומה כ יבואר בריטב"א יומא (י':) בד"ה דילמא. ומותר באכילת קבע כמ"ש התוס' מנחות (ס"ז:) בשם הר' אפרים. והכריע הרשב"א בתשו' סימן שס"א כוותי' עיי"ש. ה"נ בזה כיון שחלקו ונעשה פחות משיעור. הדין כאילו לש תחילה פחות משיעור. דאם הפריש אינו חלה ומותר באכילת קבע ועיין מנחות (ע'.) שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם תרומה במחובר מהו עיי"ש. ומבואר שאם לא מרחה ושתלה פשיטא דלא חל עלי' שם תרומה. ה"נ בזה: ג) וע"כ ס"ד שמותר לאכול ממנה קבע שיעור סעודה דהוא פחות משיעור מ"ג ביצים וחומש. דבשלקח כשיעור סעודה מן העיסה פקע מזה שלקח תורת הכשר חלה כנ"ל כיון שנעשה חצי שיעור לחלה. ודוקא בתרומה אסור אכילת קבע דאין שיעור לתרומה. ע"כ צריך לטעמא מפני שמערים. ולפמ"ש נראה דסיפא דכיון שנותנת את המים מגבהת חלתה. צריך שתהא קוראה שם קודם שתגביהה. שאם היתה מגבהת תחילה נעשה זה חצי שיעור ונפטר. ואי אפשר שיחול עליו שם חלה: ד) שם גלגלה בחטים וכו' האוכל ממנו חייב מיתה דעת רש"י ב"מ (פ"ט). דלישה אחר גלגול. וכן דעת התוס' ביצה (ט'.) שפי' הירושלמי לש אין עירס לא. עירס היינו גילגול. ונוטין דבריהם לדברי הרמב"ם בפי' המשנה עד שתתגלגל תתערב [ובעיקר דברי רש"י שם דלישה אחר גילגול נראה דס"ל דהא דאין הפועל אוכל בדבר שנגמרה ה מלאכתו היינו אחר גמר מלאכה. אבל בשעת גמר מלאכה אוכל. וע"כ הלישה אחר גמר מלאכה וגילגול קודם הלישה שאר לישה היינו גלגול הלוא בשעת גמר מלאכה אוכל ובתו' נראה שחולקים על זה שכתבו דהא דנקט האופה משום דכשאין שם לישה הא מחייב בחלה. הנה דס"ל דאין הפועל אוכל אפי' בשעת גמר מלאכה] אך הר"ש כתב בשם הערוך שתלוש ותגלגל יפה. הנה הגלגול אינו קודם לישה עכ"פ: ה) שם במשנה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמשה רבעי קמח פי' בקמח שנתערב במים דזהו שיעור חיוב ובמשנה דייקנית גרסינן ובלבד שלא יהא וקאי אקמח שלא נגע במים. הר"ש. ובסוף המשנה הביא ירושלמי דמתניתין רע"ק הוא דאמר הנוטל חלה מקב הרי זה חלה וחכמים