אבני נזר יורה דעה תסח

כו ולפענ"ד דהרמב"ם למד מהא דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר. ואפי' לקחו ישראל ומירחן פטור. דאם מירחן נכרי גם למאי דקי"ל אין קנין פטור. וקשה מה בכך דיש קנין. לא יהא קרקע נכרי אלא כח"ל. וכיון שבאו לישראל הדר בא"י יתחייבו. ומזה הוכיח הרמב"ם דאינו חייב אלא מדבריהם וכן למ"ד יש קנין חייב מדבריהם כדאיתא במנחות (ל"א:) ועיין הלכה י' דמפרש דטעם דמ"ד יש קנין דמפקעת קדושתה. ופשוט בח"ל אין בו סרך קדושה. והחילוק שבין תרומה לחלה דתרומה מתחלת תיכף משנתלשה דאם הקדימו בשבלים הוה תרומה והמפריש חלתו קמח אינה חלה: ג ולכאורה עוד יש ראי' מעציץ שאינו נקוב דפטור. אך ז"א דעציץ שאינו נקוב גרוע מת"ל דבירושלמי בעי אם מברך עלי' המוציא: ד) ובזה יש ליישב סוגיא דגיטין (מ"ז) דמקשה למ"ד יש קנין לנכרי מהא דלקט שכחה ופיאה של נכרי חייבין במעשר אא"כ הפקיר. היכי דמי כו' אלא לאו דנכרי ולקטינהו ישראל טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב. ולכאורה קשה דאימא דחייב מדרבנן כמפורש במנחות (ל"א.) דלמ"ד יש קנין מ"מ חייב מדרבנן. ולפמ"ש י"ל דמה דחייב מדרבנן משום דנכנס אח"כ לא"י שבא ליד ישראל. וקושיית הש"ס דא"כ לא מהני ההפקר הנכרי. כיון שזכה בה ישראל [שלקט בתוך שדה נכרי] קודם שבא לא"י והוא כ"ש ממ"ש בש"מ הובא לעיל פ"א משנה ב' דזכה במחובר חייב במעשרות כיון שבא ליד ישראל קודם שיוכל לחול עליו שם תרומה. כ"ש שזכה בה בעודה חוץ לארץ: ה) שם בר"ש דר' יוסי סבר דאין עשה דוחה ל"ת אלא כשכתובה בצידה. ותקשה לי' מתניתין דיבמות דאיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואפי' מתיבמת היתה אי לאו דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. וי"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחולצת כדבעי למימר בגמ' דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כ'. משמע מדבריו דלמה דקי"ל עשה דוחה ל"ת אפי' שאינו כתוב בצידו למסקנא א"צ לקרא דיבמתו. דהא דחולצת משום דעשה דוחה לל"ת ומדאורייתא מתיבמת. ותמוה דמה נעשה לאלמנה מן הנשואין לכה"ג דאין עשה דוחה לל"ת ועשה ואם בעלה לא קנה כדאיתא ביבמות שם. ולמה חולצת. ובחי' הר"ן סנהדרין (י"ט.) דאפי' אלמנה מן הנשואין מתייבמת מה"ת דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. ותמוה ג"כ דא"כ אמאי אם בעלה לא קנה: ו' ונראה ליישב. דטעם קולא דאינו שוה בכל עפ"י מה דאמרי' במס' ר"ה (כ"ט.) דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ומי שמחויב בדבר אעפ"י שיצא מוציא. משום דחשיב בר חיוב משום ערבות. ע"כ דמי שאינו מחויב בדבר אינו ערב. וע"כ עשה השוה בכל הכל ערבים. ואינו שוה בכל אותם שאינם מחויבים אינם ערבים. וע"כ השוה בכל חמור. דומה לעשה דרבים חמור נגד עשה דיחיד. דהשוה בכל הכל מצווים שיעשה זה המצוה: והנה צריך להבין הא דאם בעלה קנה כיון שגזרו אטו ביאה שני' ופטרוהו חכמים מיבום ויש כח ביד חכמים לפוטרו ממ"נ איך דוחה הל"ח. וצ"ל דיבום שאני. דאפי' היבם והיבמה אינם מחויבים במצות כלל שהם חרשים מתקיים המצוה וקנאה ע"כ דוחה הל"ת. ומ"מ כיון שהם אינם מחויבים דפטרינהו רבנן. כ"ש שאחרים אינם ערבים. ואזיל מעלה העשה דרבים. ושוב אינו דוחה לל"ת ועשה. וע"כ אם בעלה לא קנה. ומ"מ כיון שדבר אחר דהוא תק"ח גרם לה לאסור לא חשיב בה אינו עולה ליבום מה"ת כמ"ש הרשב"א ריש יבמות לענין יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה תחלוץ עי"ש. כן נ"ל לדעת הר"ש והר"ן. ומ"מ דעת התוס' והרשב"א בשם בה"ג דגם למסקנא גם טעמא דרבי רחמנא יבמתו לענין חייבי עשה ול"ת: סימן תכג א) משנה ב' עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת. במל"מ פ"ב מהלכות ביכורים דבאינה גוששת אפי' בעפר א"י פטור מה"ת דהוי כזורע בעציץ שאינו נקוב. וכן נראה מוכח דטעם הפטור משום עציץ שאינו נקוב. דאי משום ח"ל כיון שבא לארץ יתחייב כמו פירות ח"ל שנכנסו לארץ אף דעציץ שאינו נקוב חייב מדרבנן מ"מ בזה שינק מעפר חו"ל וחיובו דנכנסו לארץ אינו רק מדרבנן ע"כ בעציץ שאינו נקוב לא גזרו ועי' מ"ש בספר אגלי טל מלאכת קוצר סק"ח: ב' שם עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. והר"ש כתב והביא ירושלמי דריב"ח אמר דלר' עקיבא דאמר דמי פירות אין מחברין לטומאה. ה"נ אין מחברין לחלה. ור' יוחנן אמר דרע"ק מודה דמחברין לחלה. [ונראה דלריב"ח אליבא דר"ע לא משום דלא הוה שיעור חלה ביחד. אלא משום דלא חשיב לישה כיון שאינו מחבר את הקמח להיות אחד] ר"ת בר בא בשם ריב"ל אינו מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד. והרמב"ם כתב עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש חייבת בחלה. וכתב בכ"מ דפסק דלא כרע"ק. ובב"י כתב עוד דמדלא כתב דמי פירות פטור מכלל שגם במ"פ מחייב: ג) ולדידי הדברים תמוהים. דבהדיא פסק בפי' המשניות דטבול יום כרע"ק. וכן בפ"ח מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט"ז פסק כרע"ק. וכן בפ"ו מהלכות ט"א הלכה י"ג עיסה שנילושה במ"פ אינו חיבור שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד. וא"כ גם מ"ש הב"י דרמב"ם גם במ"פ מחייב. מדלא אמר בהדיא שפטור. הסברא בהיפוך. דמדשינה לשון המשנה מי פירות. ונקיט אלו שהם משבעה משקין מכלל דמ"פ פטור. ואי אמרת דלהרמב"ם אין סברא לחלק ביניהם ליתא שהרי הוא עצמו מחלק ביניהם לענין טומאה. ש"מ דוקא בהני מחייב. מיהו אפשר לומר דרמב"ם רפויי מרפיא בידו. אם כריב"ח אם כר"י. ע"כ לא פסק במי פירות כלום: ד) אך ברמב"ם הלכות חמץ ומצה דמצה שנלושה במי פירות יוצא בה ידי מצה. ולא חשיב מצה עשירה. ואינו מובן הטעם. ובודאי יש מ"פ יקרים עשר ידות מיין שמן ודבש. אך לפי הירושלמי דאין מ"פ מחברין יש ליתן בו טעם נכון. ונאמר דודאי הרמב"ם מיירי ביש מים. דאל"כ ודאי אינו יוצא בה