אבני נזר יורה דעה תסז

דמה שעירב בה כל כך מורסן. אפשר משום שרוצה לאכול גם המורסן כמבואר ברמב"ם פרק י"ח מהלכות שבת הלכה ו' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי. הנה דלפעמים אוכלים מורסן ולא בטלה דעת המחשב במורסן לאכילת אדם. וא"כ אפשר דמשום שרוצה לאכול גם המורסן עירבם עם הקמח. ומעשה שאינו מוכיח חשיב רק מחשבה כמבואר בכיוצא בזה בתוס' (חולין י"ב): ט) אך דקשה לר' יוחנן בירושלמי דאמר עשאן כלימודים פטורה. דהא דאין הרועים אוכלין היינו ששינה בצורת הפת. וזה מעשה מוכיח דלכלבים. וא"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין. ועוד דבכריתות (כ"א.) החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר. וקשיא לן מחשבה ל תעשה חתיכה שלו מחשבה. ואר"ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה הוא. ולא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההיא לאסוקי טומאה מיני' דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב. הכא לאחותי לי' טומאה. ולדעת הרא"ש דראוי לאכילת כלב לא מהני רק משום דראוי ע"י הדחק לאדם. א"כ מאי ס"ד דמחשבה לכלב יועיל: י) ונראה דלא דמי לקופת שאור שיחדו לישיבה או לבית שסיככו בזרעים. דהתם מחשבתו לישב כאילו הי' עץ בעלמא. וכן בית לסכך בו. ולישיבה וסיכוך אין צורך מה שהוא אוכל כלל. אבל לכלב אינו חזי רק אם ראוי קצת לאדם ע"י הדחק כדברי הרא"ש והב"י הנ"ל. ע"כ אין מחשבתו לכלב מוציאתו מתורת אוכל. אדרבא ס"ד דגמ' דכריתות דיועיל לשויי אוכל. וכהאי גוונא מצאנו במים שחישב להדיח בהם את הכלים מהני לשויי משקה אף דהדחת הכלים אינו שתי' אלא משום דענין שעושהו משקה היינו שהוא לח. זה עצמו מועיל להדחת הכלים. ובמחשבתו להדיח בו את הכלים ניחא לי' במה שהוא לח. נחשב משום זה משקה. ומחשבתו להדיח היינו מחשבת משקה. כן נ"ל כעת: יא) ובעיקר דברי הרא"ש יש לעיין מנ"ל דאימא דאכילת כלב ג"כ שם אכילה לענין שלא תצא מטומאתה ראשונה. ועיין זבחים (ל"א.) חשב שיאכלוהו הכלבים פיגול. דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וגו': יב' ונראה דס"ל דא"א דמשום שנשאר ראוי לכלב לא יפקע מתורת קבלת טומאה שהי' עליו מתחילה. דהא מתחילה לא הי' מוכן לכלב רק לאדם. וזה שהוא עכשיו ראוי לכלב פנים חדשות באו לכאן. ואינו כמו אוכל הראשון. וכמו בשברי כלים דאין טמאין אא"כ עושים מעין מלאכתן הראשונה כמבואר ברמב"ם פי"א מהלכות כלים הלכה ב' ובראב"ד שם פי"ח הלכה י"ט ואכילת אדם ואכילת כלב לא חשיב זה מעין זה: יג' וראי' דהא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כדאיתא ביצה (ו':) [ומה שמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. מבואר שם משום דדעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי'. ופרש"י דמאתמול דעתי' עילוי' אם יולד ואכלנו] ובשבת (קכ"ד:) דשברי כלים העושין מעין מלאכתן הראשונה מותרים בטלטול. אף שלא הי' דעתו תחילה על מלאכתו שמשמש עכשיו. רק משום שמשמש עכשיו מעין הראשונה. וע"כ דאכילת כלבים אינו מעין אכילת אדם. וא"כ דומה לשברי כלים שאין משמשין מעין מלאכתן ראשונה שטהורין. ע"כ פירש הרא"ש משום שעדיין ראוי ע"י הדחק לאכילת אדם: יד) שוב ראיתי להתוס' בכורות (כ"ג) בהא דר' יוחנן אמר אחד זו ואחד זו עד לכלב כתבו טעם הנ"ל משום דאכילת כלבים שמה אכילה. אך מדלא כתבו טעם זה בטומאה קלה לכ"ע דמתניתין הוא כל המיוחד לאדם אינו טהור עד שיפסל לכלב. נראה דבזה ס"ל כרא"ש דהטעם משום דראוי ע"י הדחק לאדם. אך צ"ע למה כתבו בטומאה חמורה טעם בפ"ע. ועוד חזון למועד בזה: סימן תכא א) משנה ט' החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים. ואף דמאחר דחייבין עלי' מיתה פשיטא דאסור לזרים בירושלמי פתר לה בחצי שיעור דאסור מה"ת לר' יוחנן. מכאן תשובה למ"ש המל"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה בחמץ הואיל והי' לה שעת הכושר אינו איסור חצי שיעור רק מקרא דלא יאכל. ובלפני זמנו דליכא קרא מותר עיי"ש. והרי תרומה דהי' לה שעת הכושר לזר ואעפי"כ אסור חצי שיעור לר' יוחנן וכן מסתברא. ואפי' אם נאמר החילוק בין הי' לו שעת הכושר. וחמץ בפסח גמרינן מלא יאכל. נילף לפני זמנו מתוך זמנו. וכן שאר איסורין שהי' להן שעת הכושר. מה תאמר מה לחמץ בפסח שכן כרת. א"כ איך נילוף שאר איסורין מחלב נימא מה לחלב שכן כרת. אא"כ תאמר כמ"ש בתשו' הרשב"א סימן תל"ט דכל דכתיב גבי נבילה לררוי חצי שיעור. שוב נילוף איסורי לאו שהי' בהם שעת הכושר מנבילה וחמץ בפסח במה הצד, ב) בירושלמי מקשה לריש לקיש ממתני' דאסורים לזרים. לכאורה יש לפרש מתניתין באוכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס. דאסור מה"ת משום משמרת תרומתי דאסור להפסיד התרומה. או במאכיל כזית לשני זרים דאסור מה"ט. מיהו בתוס' פסחים (י"ג) נסתפקו אם אסור לשרוף תרומות טהורות כמו שאסור לטמאם. או אין איסור רק במטמא עיי"ש. ועי' ביבמות (צ') תוד"ה ואוכלת ודו"ק שם במשנה ואין נוטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור. פי' הר"ש חלה משתתגלגל העיסה. עי' פ"ג משנה א' כיון שהוא נותנת את המים. ויעיין בפי' הר"ש שם: סימן תכב א) פרק ב' משנה א' פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר. והרמב"ם פסק בחלה הנכנס לארץ חייב מדאורייתא. וביוצא קודם גלגול פטור. ובתרומה ביוצא קודם מירוח פטור. ובנכנס קודם מירות לא מחייב רק מדרבנן. ובכ"מ פ"א מהלכות תרומות הלכה כ"ב תמה על זה.