אבני נזר יורה דעה תסו

חובתה היתה פטורה. מאי אמרת שאינו מחוסר רק מחשבה. בהא דירושלמי נמי מחוסר רק מחשבה. ואף שבסוף בא לכלל חיוב שלא ע"י מחשבה אין נ"מ בזה. ע"כ דמחוסר מחשבה נמי חשיב בשעת חובתה היתה פטורה. ה"נ תחילתה סופגנין נמי יחשב שעת חובתה הי' פטורה וע"כ לפרש תחילתה סופגנין שבלילתה רכה ולא נתגלגלה כלל): סימן תיט א) משנה ו' חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור. בר"ש אפי' לא קדשו כלל פטור כיון דגלגלן לקדשן מידי דהוה אלמכור בשוק אי לאו דתלוי בדעת לקוחות. וקשה הא לא נתכוון לקדשו עד לאחר אפי' ומ"ש מקונבקאות דמשנה ה' דמה שחישב להחזירן לסולתן אינו פוטרו וכן העושה עיסה על מנת לחלקה לאחר אפי' דחייבת כדדייק לישנא דירושלמי על מנת לחלקה בצק פטורה. בצק דווקא וכן כתב הב"י בשם הרשב"א בפסקי חלה להדיא. ה"נ כיון שאין דעתו לקדשו כי אם לאחר אפי' יתחייב וצ"ע: סימן תכ א) משנה ח' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכו' אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה. אין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עלי' ואין מזמנין עלי'. וקשה דהתינח לדעת ר"ל בירושלמי שעירב כל כך מורסן שאינו ראוי לאכילת אדם ניחא דאפי' אכיל לה בטלה דעתו. אך למסקנת הפוסקים דהיא פת נקי' רק שחשב עליו לכלבים, א"כ כיון דאכיל לה עשאה לחם ויתחייב המוציא וברהמ"ז וכן יערב בה אם יחשב עלי' לאדם. ונ"ל דהא דאין מערבין בה יש ליישב בפשיטות דכיון דלשה ואפאה לכלבים ובש"ע מבואר דבעינן שלא יעשה אותן כצורת פת דמוכח ממעשיו שמתכוין להאכילה לכלבים. לא אתי מחשבה ומוציא מידי מעשה: ב) והנה הרשב"א קידושין (מ"ח:) גבי האומר עשה לי נזמים ואקדש אני לך. דכיון דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת דהוי מקדש במלוה. והקשה דהא עשאה לשם קידושין. ואף דבכל מכיש ומכיש לית בי' שוה פרוטה מ"ש ממקדש בשני תמרים שאין באחת שוה פרוטה רק בכולם. דאם אמר לה הרי את מקודשת לי באלו ונתנם לה אחת אחת ואכלתם ראשונה ראשונה מקודשת ומצטרפין התמרים ה"נ יצטרפו העשיות. ותירץ דשאני תמרים דבשעה שנתן הראשונה ישנה לשני' בעולם. אבל הכא בשעת עשי' פחות משוה פרוטה הראשונה ליתא לעשי' אחרנייתא עכ"ד. וה"נ יהי' הדין בכל צירוף בעולם דאם בשעה שאכל הראשון ליתא לאחרון לא מצטרפין: ג) וע"כ י"ל לענין חיוב בהמ"ז דאורייתא לא מחייב בלחם כזה דבשעה שאכל לכבי ראשונה עדיין לא עבד מעשה בכביצה שני'. ומחשבה לא מהני לשויי לחם. וחשיב שעדיין לא הי' לחם שאוכל אח"כ אז בעולם ולא מצטרפין לחיוב ברהמ"ז. מעתה אפי' ברהמ"ז מדרבנן דהוא בכזית ובהמוציא לא יברך מידי דהוה פת הבאה בכיסנין דאי קבע סעודתי' מברך עליו המוציא וג' ברכות וכן לענין חלה מקרי לחם. ואם לא קבע סעודתי' אינו מברך ברהמ"ז והמוציא. והיינו דמדאורייתא הא אינו מחויב בברהמ"ז אלא הרגיל לקבוע עליו. וע"כ לא תקנו חכמים בכזית אלא בלחם שרגיל לבוא לידי חיוב דאורייתא ולא בפת הבאה בכיסנין שאינו רגיל לקבוע עליו [כך הם דברי הב"י סי' קס"ח בתוספות ביאור קצת] וכיון שאינו מברך ברהמ"ז ה"ה דאינו מברך המוציא דכללא הוא מין שאינו מברך עליו ברהמ"ז אינו מברך עליו המוציא וה"ה פת הבאה בכיסנין שהוא מין שאינו מברך עליו ברהמ"ז בכזית כשאר פת ע"כ לא תקנו עליו המוציא אלא אם כן אכל שיעור שמברך עליו ברהמ"ז. ועיין בברכת הנהנין של הרב ז"ל פרק ב' אות א': ד) וא"כ כ"ש פת זה שלעולם לא יבא לידי חיוב ברהמ"ז דאורייתא דלא תקנו בו חכמים ברהמ"ז בכזית. והוי לחם שאינו מברך ברהמ"ז כלל אינו מברך עליו המוציא דכללא הוא כל מין לחם שאינו מברך ברהמ"ז אינו מברך המוציא וזה לא יבא לחיוב ברהמ"ז לעולם: ה) שם במשנה בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלים. כתב הרא"ש דכיון דע"י הדחק נאכלת לאדם מטמאה עד שתפסל מלאכול לכלב. עכ"ל. ואינו מובן למה תלה באכילת אדם ע"י הדחק הא כללא הוא כל המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מאכילת כלב ובאכילת כלב תליא מילתא: ו ונראה כעין שכתב הב"י או"ח סימן ק"ס בדעת הר"י דמה דתלו חכמים נט"י בראוי לשתיית בהמה הטעם משום דאז ראוי ע"י הדחק לאדם עיי"ש. וה"נ ס"ל להרא"ש דמה דתלוי טומאה באכילת כלב משום דאז ראוי לאדם ע"י הדחק. ע"כ לא פקע מיני' תורת קבלת טומאה (ולהרמב"ם שכבר נטמא דווקא לא פקע מיני' טומאה]: ז) אך קשה לפי זה דאין אכילת כלב בעצם מכשירתו לטומאה [רק שזה סימן שעדיין ראוי ע"י הדחק לאדם] א"כ כיון שעשה בה מעשה שלא יאכלנו אדם שעירב בה כל כך מורסן שלא יהי' ראוי לאכילת אדם להוי כקופת שאור שיחדה לישיבה דבטלה. וכן בית שסככו בזרעים טהרו בשלמא אם נאמר דמשום אכילת כלב בעצמותו לא פקע טומאתו ניחא דאף דעשה בו מעשה שלא יאכל אדם הא ושם אכילת כלב גופה נשאר בטומאתו אך להרא"ש דאכילת כלב גופה לא מהני רק משום שעדיין ראוי ע"י הדחק לאדם מטעם זה ניחא רק בנפסלה מאכילת אדם מאלי' דמשום שעדיין ראוי קצת לאכילת אדם לא פקע טומאתו. אבל בעשה בה מעשה לכך. דל מהכא מה שנפסלה. הא משום מעשה לבד נפקע תורת אוכל כמו בית שסככו בזרעים דטהרו: ח) וצ"ל דלא חשיב מעשה לטהר רק אם המעשה מוכיח לכך. אבל בנ"ד כיון שע"י הדחק ראוי לאדם אינו מוכיח ממעשיו שאינו רוצה לאכלו.