אבני נזר יורה דעה תסה

ביש בחולין לבד כשיעור. ומה שהחולין נעשין תרומה מדרבנן. הי' יכול לפרש עיסה שנדמעה כפשטה. אלא ודאי גם רש"י סובר דביש בחולין כשיעור חייב לכ"ע. והיינו למאי דס"ד דתרומה בזמה"ז וחלה בזמה"ז כי הדדי וכמ"ש. ומתניתין דחלה כר' יוסי תרומה דאורייתא חלה דרבנן. ומדומע דתרומה בזמה"ז הוי חד דרבנן כמו חלה בזמה"ז בעינה: עוד י"ל דירושלמי ס"ל דהלכה כר"מ ור' יהודה דמחייבין. דס"ל חלה בזמה"ז דאורייתא. ומ"מ באין בחולין כשיעור פטור עפ"י מה דאיתא בבכורות (כ"ג.) באפר פרה שנתערב באפר מקלה מטמא במשא דמ"מ נושא הטומאה. ה"נ באין בחולין כשיעור בלא התרומה שנתערב בה. הרי ממנ"פ אין בעיסה כשיעור מן החולין. ואיך שהוא התרומה בציר שיעורא. ואין לומר כיון דבטלה התרומה לענין שיהי' הזר מותר לאוכלו. לענין מה שם תרומה עליו. י"ל דנ"מ אם יתוסף עוד תרומה יהי' חוזר וניעור כיון דכמאן דאיתא דמי. ומתניתין דחלה כר' יוסי ור"ש: ח ונראה לי ראי' לתירוץ הב' דהא דירושלמי דיש כשיעור חייב בחלה הוא רק לר"מ ור' יהודה שהרי הר"ש בפ"ג מ"ח כתב דשאור אינו בטל בעיסה דטעם כעיקר דאורייתא. וכן כתב הר"ש פ"ג דטבול יום מ"ד אהא דעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ בתרומה הא לא נגע. והנה ברייתא זו עצמה הובאה בנדה שם עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה ר"מ ור' יהודה מחייבים [ואינה נפסלת בט"י] ר' יוסי ור"ש פוטרים. ומשום דר"מ ור' יהודה סוברים חלה בזמה"ז דאורייתא. ולא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא עיי"ש. וקשה נתחמצה דטעם כעיקר דאורייתא אמאי חייב בחלה. וצ"ל משום דהחולין אין נעשין תרומה [דלית לי' לר"ש דנהפך היתר להיות איסור כדעת ר"י פסחים (מ"ד.) דהיתר מצטרף לאיסור דוקא בנבלע ואי נהפוך למה לי' היתר מצטרף ולדעת ר"ח ורא"ש דנהפך צ"ל דס"ל כדעת או"ה דטעם ביותר מששים כגון המחמץ והמתבל דרבנן ויש שיעור חמשת רבעים בחולין. ואעפי"כ ר' יוסי ור"ש פוטרים. וא"א לומר כלל דר' יוסי ור"ש אינם פוטרים אלא באין בו כשיעור. דבכה"ג בנתחמצה אף ר"מ ור' יהודה פוטרים כיון דטכ"ע דאורייתא ולא בטלה התרומה בציר לי' שיעורא אלא ודאי לדעת הר"ש הירושלמי הזה כר"מ ור' יהודה. אבל לדעת רש"י הוכחנו שס"ל כתירוץ הראשון. דרש"י לטעמי' בפרק אלו עוברין דנעשה כולו איסור. וצ"ל דס"ל כדעת או"ה דמחמץ דרבנן ולק"מ: ט' ויש לפקפק על תירוץ הראשון לפמ"ש לקמן פ"ד מ"ח דהא דתרומה אינה בטילה במינה פחות ממאה ואחד משום דנעשה הכל תרומה ואין כאן מבטל. ואף דאם יתבטל לא יעשה החולין תרומה דומה להא דבכורות (כ"ב) במים טמאים שנתבטלו בציר ונתערבו אח"כ מים טהורים חוזר וניעור. ומשום דאם מפריק הביטול יטמאו הטמאים לטהורים ויהי' רוב טמא. ה"נ כיון שאם לא יתבטל יהי' הכל תרומה לא בטל. ולפי זה אין דין התרומה הבטילה חמור מהחולין הנעשין תרומה. וכיון דהחולין חשובים תרי דרבנן התרומה מתבטלת בהם לענין זה שלא יחשבו רק תרי דרבנן. ולרש"י ניחא דמ"ש דטעם שאינו בטל פחות ממאה ואחד משום דהחולין נעשין תרומה. אינו לרש"י דס"ל תרומת חו"ל מבטלה ברוב ומותר אף לזרים (ועיין לקמן סימן תכ"ד) א"כ אין החולין נעשין תרומה ודו"ק: סימן תיח א) משנה ה' עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה תחילתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת. דעת הר"ש תחילתה סופגנין שבלילתה רכה. ותחילתה עיסה שבלילתה עבה וסופה עיסה היינו ע"י האור בלא משקה, וסופה סופגנין היינו בחמה או ע"י האור במשקה. ולריש לקיש אף מעשה אלפס שהדביק ולבסוף הרתיח חשיב סופגנין אפי' בלא משקה. אבל הרמב"ן פירש אף תחילתה סופגנין שבלילתה עבה. מדקתני עיסה שתחילתה וסופה סופגנין ובלילתה רכה לא מקרי עיסה. וע"כ שבלילתה עבה. ותחילתה סופגנין היינו שדעתו לאפותו סופגנין בחמה או ע"י משקה. ותחילתה סופגנין וסופה עיסה שגלגלה על דעת לעשותה סופגנין ונמלך ואפאה כתקנה בתנור וכי תימא למה חייבת הלא בשעת חובתה היתה פטורה. שאני הכא דלא הוי מחוסר מעשה רק מחשבה: ב) ונראה דרמב"ן לשיטתו יוכל לפרש כולו מתניתין בבלילתה עבה. אבל ר"ש בעל התוס' לשיטתו אי אפשר לפרש כן רק תחילתה סופגנין בלילתה רכה. דהנה צריך להבין קושיית הרמב"ן הלא בשעת חובתה היתה פטורה. ולכאורה כיון שעל דעת סופגנין עשאה לא חשיב שעת חובה. ודוקא גלגול הקדש פוטר מחמת שגוף העיסה היתה לחם. משא"כ שלא הי' דעתו לאפותה בתנור ולא הי' עלי' שם לחם. ואין זה שעת חובה. אך קושייתו נובעת מירושלמי דשני ישראלים שעשו עיסה חמשת רבעים לחלקה בצק דפטורה מן החלה. אפי' חלקוה וחזר כל אחד והוסיף עד חמשת רבעים פטורין משום שכבר נפטרה. ואף שמתחילה הי' דעתו לאפותה פחות פחות מכשיעור לא הי' כשיעור בפטור. ולכאורה דומה ללש פחות מכשיעור והוסיף דחייב. וע"כ משום דהמעשה הי' בחיוב. ומחמת המחשבה נפטרה חשיב בשעת חובתה היתה פטורה. ה"נ בזה שהיתה בלילתה עבה וחישב לעשותה סופגנין דיחשוב בשעת חובה היתה פטורה: ג) והנה לפי זה יש לעיין באיחק הרמב"ן משום דמחוסר רק מחשבה שימלך לאפותה בתנור. והא בהא דירושלמי נמי הי' מחוסר רק מחשבה שימלך לחלקה לאחר אפי'. וצריך לומר דשאני הכא בהא דרמב"ן דמחוסר מחשבה שנתקיימה לבסוף מנמלה לאפותה בתנור. משא"כ בהא דירושלמי שלא נמלך הלא לחלקה בצק. ובאמת חלקוה בצק אלא שהוסיפו אח"כ. וכעין זה חילק הרמב"ן בכתובות (נ"ט) בהא רחוץ בידה לגרש עצמה. והקשו בתוס' והא בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה ונדחקו לתרץ דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל. והרמב"ן תירץ דשאני הכא שלבסוף לא אמרה איני ניזונית ואיני עושה. אלא שנתגרשה ומה שנתגרשה זה לא הי' בידה עיי"ש. וה"נ בזה דהמחשבה לא נתקיימה. ומה שהוסיפו אינו מחשבה לבד רק מעשה: ד והנה התוס' שלא ניחא להו לחלק בכך אם יפרשו כרמב"ן הדר קושיית הרמב"ן לדוכתא תחילתה סופגנין וסופה עיסה אמאי חייבת הא בשעת