אבני נזר יורה דעה תנט

ואם קדם מומן להקדשן וילדה נפדה שלא במום דלא יהי' טפל חמור מן העיקר. ובקדם הקדשן את מומן יקרב ולא אמרינן בי' שלא יהי' חמור מן העיקר. ע"כ דעיקר נמי קדושתו עליו אף שיש לו פדיון). וכיון שלא נפקע קדושתו במה שעושה בו מום קבוע. רק שנפסל מהקרבה. אין איסור בהטלת מום רק בראוי להקרבה הוא או דמיו. ונתמעט גם בזמה"ז שאינו ראוי להקרבה. אבל בכור (ומעשר] שמום קבוע מחלל קדושתו לא נתמעט בזמה"ז. ולא נתמעט מתמים יהי' לרצון גבי בכור רק אם הי' בו מום קבוע דהוי דומיא דפסולי המוקדשין לאחר פדיונם. אבל מום עובר או אחיזת דם נתרבה מכל מום לא יהי' בו דאסור להטיל בו מום קבוע אף דלא חזי לדמיו. ע"כ משום דבמום קבוע נתחלל קדושתו בכך. וה"ה בזמה"ז דאסור: ב) ובזה ניחא בבכור שאחזו דם שמותר להטיל בו מום עובר דמסתמא בזמה"ז קאי בזמן התנאים שבמשנה ובזמה"ז אף למאן דאוסר להטיל מום בבע"מ אינו אלא משום דמחלל קדושתו ומום עובר שאינו נפדה ובכור לא נתחלל קדושתו אין איסור בזמה"ז. אך למ"ד מטיל מום בבע"מ מותר. ואף בבכור שאחזו דם אף דאחיזת דם אינו מום לפדות עליו. וכן מותר להטיל מום בבכור בע"מ כמ"ש הרא"ש אף שאינו מום לפדות עליו ובכור לא פקעה קדושתו בכך. מ"מ מותר להטיל בו מה"ת. וא"כ בכור בזמה"ז יהי' מותר להטיל בו מה"ת וקשה קושיית מהר"י ברונא הנ"ל: ד) אשר ע"כ נראה. דהנה צריך להבין סברת הש"ס דבזמה"ז יהי' פטור על מום דלא קרינא בי' תמים יהי' לרצון. ואינו מובן דהא בגוף הקרבן אין שום חסרון. והמניעה מפאת שאין בהמ"ק. ואין זה דומה לבע"מ כלל שהוא חסרון בגוף הקרבן. אך בזבחים (דף נ"ט:) קדשים שנשחטו ואח"כ נפגם קרן המזבח פסולין. ואפי' נתקן המזבח משום דיחוי. ובקדשים חיים אם נפסלו בפגימת קרן מזבח תלוי בפלוגתא אם בע"ח נדחין. ולכאורה משמע מזה דכשאין מזבח יש פסול בגוף הקרבן. דאל"כ למה יחשב דיחוי. [עי' תוס' זבחים (ל"ד:) ד"ה וליהוי דיחוי]. אך ז"א שהרי בזבחים (ע"ג:) בזבחים שנתערבו אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי. ואף שלא הי' חסרון בגוף הקרבן רק מחמת שא"י מי הוא הכשר אעפי"כ חשיב דיחוי. וא"כ אין ראי' דחסרון מזבח יחשב חסרון בקרבן: ה) אך עכ"פ מפורש שם דלמ"ד בע"ח נדחין אם נפגם המזבח פסול אף שנתקן המזבח משום דיחוי והרי רבא הוא מרא דשמעתא במס' ע"ז (י"ג:) בקדשים בזמה"ז נראה כו' הוא רבא. והרי רבא הוא הסובר בע"ח נדחין כנ"ל בזבחים שנתערבו. דאמר רבא אי אקריב לא מרצי ומוקי בגמ' כמ"ד בע"ח נדחין וא"כ שפיר הו"ל פסול בגוף הקרבן משום דיחוי ודומה לבע"מ וכן תוס' שהקשו במנחות ובבכורות דילמא דאצטריך קרא לבזמה"ז. היינו משום דשם מרא דשמעתא ר' יוחנן הכל מודים כו' לא נחלקו כו' ור' יוחנן הוא הסובר בכמה מקומות בע"ח נדחין. ואף דאיתא שם דקדשים שהוקדשו בשעה שהי' המזבח פגום לכ"ע לא הוי דחוי דדחויין מעיקרא נינהו. הא כתבו התוס' שם הטעם משום דבידו לתקן לא חשיב דיחוי אלא בנראה ונדחה. אבל בזמה"ז דבעוה"ר אין בידינו לבנות בהמ"ק ומזבח. אף דחוי מעיקרא חשיב דחוי. וזה רבא לשיטתי'. אבל למה דקי"ל בע"ח אין נדחין מטיל מום בזמה"ז דאורייתא: ואין להקשות לפי זה מה משני בע"מ לדמי חזי בזמה"ז לא לגופי ולא לדמי. הא לדמי לא נפסל משום דיחוי והוי חסרון שחוץ לגופו שאין בהמ"ק דלק"מ דחזי לדמי היינו שעומד למכירה ולקנות בו קרבן אחר חשיב קרבן. אבל בזמה"ז דלכתחילה מחללין על פרוטה וזורקין לנהר ואינו עומד לקנות בו קרבן לא חשיב קרבן. וראיית הראב"ד גבי אמירה לנכרי דאסור אפי' בבכור בזמה"ז דרבנן. היינו דלמ"ד בע"ח נדחין אינו אלא דרבנן ומ"מ אסור אמירה לנכרי: ז) אכתי פש גבן לברורי בבכור בחו"ל דפסק הרמב"ם כרע"ק וכמתני' דסוף חלה דבכור בחו"ל לא יקרב א"כ הוא פסול בגופו. ויהי' מותר להטיל בו מום מה"ת. ואף דלשון ממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכור. י"ל דהוא רק לכתחילה. מ"מ הלא הרמב"ן והרשב"א והר"ן מדמים למעשר בהמה הא קאמר הש"ס ריש פרק מעשר בהמה כאן ליקדש כאן ליקרב. ושם אמר הש"ס כאן ליקדש כאן ליקרב. א"ה מאחר שאינו קרב למה קדיש. ומשני להאכל במומן לבעלים. ואם איתא דבדיעבד כשר מה מקשה הש"ס. אלא ודאי אף בדיעבד פסול. וה"ה בכור המדמים למעשר בהמה פסול בדיעבד. וא"כ יהי' מותר להטיל מום מה"ת: ח) איברא דק"ל טובא לדעת הרמב"ם דאפי' בזמן בית שני אין מחייבין בתרומות ומעשרות מה"ת. א"כ כיון דרע"ק יליף בכור ממעשר דגן. לא הי' בכור נוהג בזמן בית שני. ולא לשתמיט תנא דתני הכי ונימא רע"ק הוא. בפרט דקי"ל כוותי' דרע"ק ולמה לא נשנה. ועוד דבהא מתני' דסוף חלה דאתי כרע"ק דהעלה מבבל ולא קיבלו ממנו. ובודאי דבבית שני קאי. דבבית ראשון בבל מנין הי' בו ישראל. וע"כ בבית שני שנשתיירו שם אותם שלא עלו בימי עזרא. מכלל דאפי' בזמן בית שני מבבל הוא דאין מקבלין הא מא"י מקבלין. ולמה הא הוקש למעשרות ומעשרות בזמן בית שני דרבנן: ט) ועל כרחינו לומר דודאי קודם שנכנסו לארץ הי' מקריבין בכורות במדבר אף שלא נולדו בא"י כדאיתא פ"ק דבכורות (ד':) אותו יום שהוקם המשכן הי' מקריבין חטאות ואשמות בכורות וכו' ולית מאן דפליג. וקרא נמי משמע דכתיב אך בכור שור וכשב. ובשרם יהי' לך משמע לאהרן עצמו שקרב במדבר ואף דמעשרות ליתנייהו במדבר וע"כ ההיקש בכור למעשר אינו אלא בשעה שיש חיוב מעשר. הוקש בכור שאינו נוהג