אבני נזר יורה דעה תנח

ע"ז לבד. ליתא דהמ"ב התיר וכתב דעל טעם זה לא רצה לסמוך רק אם יסכימו כו' ומטינא שיבא מכשורא כדרך יראי הוראה וקאי על טעם זה לבד דבצירוף הטעמים התיר בלי הסכם. ומ"מ בטעם זה לבד דעתו ג"כ להתיר רק יען שאין הדבר מפורש לא רצה בלי הסכם כדרך יראי הוראה. ואנכי אינני מיראי הוראה בדבר הברור לי בפרט שיש לי הסכם ממ"ב: ב' מה שכתב מ שו' להרמב"ן סי' רכ"ה דקונה משום דינא דמלכותא לענין בכור אני רואה בתשו' להרמב"ן להיפוך וז"ל ואפי' נהגו לקנות בכסף וגוי מסתלק לי' מ"מ ברשותו דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהוא דאורייתא עד דמושך כדינא דאורייתא. אבל ודאי לחייב הגוי לתת לישראל בהמה זו חיובא מחייבינן לי' בב"ד דבדיניהם דיינינן לי' (ושם דינא דמלכותא לא הוזכר ברמב"ן רק דיניהם] ובודאי כבודו ראה כן בחת"ס שכתב כן לדעת הרמב"ן והוא פלא ואולי נוסחא אחרת נזדמן לחת"ס ברמב"ן לפי שעה ונגנז. ולפנינו מפורש להיפוך: ומה שכתב עוד דכיון שהתנאי הי' שהבהמות ישארו אצל המוכר קנה לוקח את המקום ליתא כלל. הא' דבגמ' שכ"מ האומר ידור פלוני בבית זה לא מהני דהוי דבר שאין בו ממש. ה"נ אפי' אמר המוכר הבהמות יהי' ברפת זה עד אותו הזמן אינו כלום. ועוד דהא לא אמר ברפת זה רק ברשותו ויוכל להעמידם ברפת אחר ועוד במה קנה הכסף לא ניתן עבור הרפת רק שהשוה עמו כל בהמה כך וכך. וחזקה אינו כל זמן שלא קנה ישראל הבהמות. ואולי נכתב כן בהכתב שנתן לו אך מטעמים ראשונים נסתלק טענה זו. ועיקר חפצי הי' שישוב על החידוש שחדשתי בדין הספק מאיזה ברמה: ד ומה שכתב עוד שמא נולד אחר הזמן מנין יודעין כלל שהוא מאותו העדר רק מהם והם אמרו שקודם הי' ואף גוי נאמן במיגו כדמוכח מהא דנכרי אמר של רבעי כו' אינו נאמן שלא נתכוין זה אלא להשביח את מקחו. הא לאו הכי הי' נאמן במיגו שלא מכרן: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן תיא שאלה מהו למכור את הבכור לנכרי קודם ששחטו מחשש שימצא טריפה ויצטרך קבורה: א) תשובה דבר זה נחלקו בו רבותינו האחרונים ביור"ד סימן ט"ז שהרמ"א כתב בשם הגהות מרדכי שטוב למוכרו לנכרי. ומהרש"ל חלק עליו מחשש שימצא טריפה. וכולם פשוט בעיניהם דאי לאו חשש זה הי' מותר. ובעניותי לא הבנתי. שהרי הנכרי יאכלנו כשהוא נבילה והוי כמאכיל בכור שמת לנכרי. ואפי' תימא דבתר שעה שנתן לו אזלינן ואז הי' חי והי' לו היתר לישראל. הא ליתא דהא אמרינן בבכורות (ט"ו.) תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה. וא"כ קודם זביחה אין לו שום היתר. ואיך יאכילנו לנכרי. וכן כתב רש"י בזבחים (ק"ד.) דשחיטתו בגבולין כזריקתו במקדש וכן משמע מהא דאמרינן בתמורה דחטאת בע"מ שנפדה ונתכפרו בעלי' קודם שנשחטה תמות דהוי חטאת שכפרו בעלי'. אבל אם משנשחטה נתכפרו מותרת. הרי דלא נפקע קדושתה עד שנשחטה. ועי' בתוס' בכורות (כ"ה.) ד"ה שער: ב) ועוד תמי' לי טובא דהא מצוה לאוכלו תוך שנתו בין תם בין בע"מ כדאיתא ר"פ עד כמה וכשמוכרו לנכרי אינו אוכלו. ואף שמותר להאכילו לנכרי אחר שנשחט אפשר שמקיים במה ששחטו ומתירו לישראל וכאשר ביארתי [בה' שחיטה לעיל סי' ב'] עיי"ש. ובמה שאוכלו הנכרי נבילה ודאי אינו מקיים המצוה כיון דאסור להאכילו כך. שו"ר למהרי"ט אלגאזי בכורות שגם הוא פקפק בדין זה מטעם אחר עיי"ש: הק' אברהם סימן תיב א) בכורות (ל"ג:) בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דברי ר' יהודה וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום. ובהא דחכמים דאמרו במשנה יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום פירש"י במקום שאינו יכול לחזור ולהתרפאות וקשה דאפי' יכול להתרפאות עכ"פ הוה לי' מום עובר וכיון דחייב על הקרבתו למה לא יתחייב על עשייתו. וראיתי בס' מנחת חינוך שכתב דלדעת רמב"ן דמפרשת אמור דכתיב בה כל מום לא יהי' בו מרבינן מום עובר לאיסור הקרבה על הטלת מום עובר נמי חייב. וקשה מתניתין. ב' קשה לפי הש"ס ע"ז (י"ג:) דמטיל מום בקדשים בזמה"ז פטור אף למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב. וכ"ש למה דקי"ל פטור דפטור בזמה"ז. וא"כ מה הקשה הרא"ש על הרמב"ן במה שפסק כלשון המיקל לקמן (ל"ה.) דאפי' בעט אחר רדיפה מותר. דבשל תורה הלך אחר המחמיר. הא בזמה"ז ליכא איסור תורה. וכבר הקשה כן בתשו' מהר"י ברונא. וחילק בין בכור לשאר קדשים. ותירוצו אינו מובן. ועוד שהרא"ש פרק הפועלים הביא דברי ראב"ד בבעיא אם יש שבות באיסור לאו דקי"ל לקולא. ואף דבבכור איתא בפרק כל פסולי המוקדשין שאם עשה גוי בו מום כדי להתירו אסור. ואף דבזמה"ז אין איסור אלא מדרבנן. משום חומרא דקדשים הוא. והא שם בבכור קאי. הנה דאף בכור בזמה"ז אין איסור אלא מדרבנן. ג' קושיית בעל ספר יראים לפי הש"ס ע"ז הנ"ל דחייב מטיל בבע"מ משום דחזי לדמי. וזה לא שייך בבכור. ולמה יאסור בבכור שאחזו דם דחשיב כבע"מ כבסוגיא. והכא לא שייך דחזי לדמי: ב) ונראה ליישב דהנה בספרא מרבינן כל קרבן וקרבן בפרט לאיסור הטלת מום. והובא בספר יראים סימן שפ"ג שפ"ז כיון דכתיב כל ומרבינן מטיל מום בבע"מ נתרבה גם בכור באיסור זה (והיינו בלא הי' בו מום קבוע שנפדה עליו פסולי המוקדשין. דא"כ הו"ל כמו פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. וכן כתבו התוס' רק מום עובר או אחיזת הדם שאינו נפדה עלי'] ואף דלא חזי לדמי. מ"מ אסור להטיל בו מום קבוע שנתחלל קדושתו ונעשה כצבי ואיל. ודוקא שאר קדשים צריכין שיהי' חזי לדמי דבמה שנעשה בו מום לא נפקע קדושתו כלל. והראי' שאם ילדה ולד תמים לפני פדיונו יקרב. ואם ילדה לאחר פדיון חולין הוא דהוה כולד צבי ואיל אבל ילדה לפני פדיונן יקרב