אבני נזר יורה דעה תס

להקרבה. אלא מקום שנוהג מעשר. ממילא לאחר שפסקה קדושת הארץ מה"ת נוהג בכור אף שאינו נוהג מעשר ואפי' בחו"ל. ודכוותי' אשכחן לגבי הלל ושירה קודם שנכנסו לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו לארץ לא הוכשרו ארצות שבחו"ל לומר שירה. ובמגילה (י"ד). כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון. ה"נ קודם שנכנסו לארץ הוכשרו כל ארצות להביא מהם בכורות. וזה ילפינן מקרא דיהי' לך כנ"ל. משבאו לארץ נפסל חו"ל. וכיון שגלו ופסקה קדושת הארץ חזרו לחיוב הראשון להביא בכורות מחו"ל. ומה שלא קבלו מבבל משום דמדרבנן נתקדשה הארץ בימי עזרא ולא הוכשרו כל ארצות להביא בכורות. ממילא לענין איסור הטלת מום אסור מן התורה: וראיתי בתשו' הרי"מ בדין בכור בזמה"ז וכן בדין בכור בחו"ל דלא אימעט מתמים יהי' לרצון אלא בנפסל משום מום נתמעט מתמים יהי'. אבל בכור בחו"ל אף שפסול מ"מ אסור להטיל בו מום מה"ת וכן בכור בזמה"ז. והא דע"ז (י"ג:) בקדשים בזמה"ז משום דאם יאסור להטיל בו מום יהי' הדין כונסין לכיפה וסופו למות. ודינו כבכור שאחזו דם דמשום דאי שביק לי' מיית חשיב כבע"מ יעיי"ש באריכות ובעניותי אין הנידון דומה. דבכור שאחזו דם חולה הוא ופסול משום הקריבהו נא לפחתך ומה דמפסל משום הקריבהו לפחתך פסול אפי' בעוף וחשיב מום גדול. אך דיש לו רפואה. וכשאין לו רפואה בלא מום קבוע. ואין לו תקנה בלא עשיית מום גמור הוי מעכשיו מום גמור משום חליו. אבל בכור בזמה"ז עכשיו אין בו פסול כלום. ועוד דבכור בזמה"ז אין מה שסופו למות ע"י שכונסין אותו לכיפה מונעתו מהקרבה. ואם הי' בהמ"ק להקריב לא הי' מכניסין לכיפה. והי' מקריבין אותו ואיך נאמר דלא חשיב תמים לרצון משום שסופו למות והא אין מה שסופו למות מונעו מהקרבה כלל והנלפע"ד כתבתי: יא דעת הרא"ש דמותר להטיל מום בבע"מ עובר מה"ת. וכן פסק בטוש"ע. ורמב"ם פ"ב מהלכות איסורי מזבח הלכה ט"ו כיצד כו' כל אלו ספק קבועין ספק עוברין לפיכך אם עשה בה מום אחר אינו לוקה. משמע דבודאי מום עובר אם עשה בה מום קבוע לוקה. וכן משמע במשנה דמפרש הרא"ש ביכול להתרפאות במקום שאינו עושה בו מום. דכה"ג לא חשיב בע"מ מהשתא. והאי אין עושה בו מום פירש"י שיכול להתרפאות. וא"כ מהשתא הוה לי' בע"מ עובר ממנ"פ ועוד דאפי' אפשר להתרפאות בלא הקזה כלל, הלא השתא חולה הוא ופסול להקרבה. ואף דיכול להתרפאות יחשב כמו בע"מ עובר וא"ת דחולה לא חשיב כבע"מ. הלא בש"ס ע"ז משמע דכל פסול כבע"מ: יב) בתוד"ה אילימא הקשו בהא דקאמר הש"ס עד השתא דמשמע דהיתר להטיל בו מום משום דבר שאין מתכוין. והלא אפי' מתכוין להטיל מום מבואר בגמ' דשרי. דמטיל מום בבע"מ שרי. ותי' בתוס' דמתני' מיירי דלא מיית אם לא יקיז ולא חשיב כבע"מ. ואין היתר רק במקיז סמוך למקום שעושה בו מום. וא"צ ליזהר שלא יגע במקום שעושה בו מום כיון שאינו מתכוין. וע"כ לא גרסינן במשנה במקום עיי"ש. והנה רש"י שגורס במשנה במקום מבואר דאפי' במטיל מום בידים במקום שעושה שרי משום שאינו מתכוין. וביותר מבואר ברע"ב שכתב יקיז אף במקום שעושה מום אם צריך להקיז באותו אבר. אך קשה קושיית התוס' דכיון שמקיז בידים במקום שעושה מום למה יחשב אינו מתכוין: יג) ונראה ליישב דרש"י לשיטתו שפי' סוף פרק האורג בהא דמפיס מורסא להוציא ליחה חשיב א"צ לגופה. פירש"י משום שאינו חושש אם תסתם מיד ופתח לא חשיב במה שהוא פתוח עכשיו לבד. וה"נ בזה שאין איסור אלא במום קבוע. שהרי פירש"י במקום שאין עושה בו מום היינו שיכול להתרפאות [ועי' לעיל במ"ש בזה] וכיון דאין איסור אא"כ עושה מום קבוע ולזה אינו מתכוין חשיב אינו מתכוין. ולפמ"ש לעיל דהיתר ביכול להתרפאות משום דאין איסור במטיל מום בבכור אלא במחללו. והוא אינו מתכוין לכך. דומה לקוצץ בהרת ואינו מתכוין לטהר חשיב אינו מתכוין: יד) אך לכאורה קשה הא פסיק רישי' הוא שידוע שיעשה מום קבוע. אך הנה רש"י כתב גבי פציעת חלזון דפסיק רישי' לא הוי אא"כ לא איכפת לי' אבל אם ניחא לי' להיפוך מותר. והכא בודאי לא ניחא שישאר בע"מ דבהמה תמימה שוה יותר: טו) ובזה ניחא מה שלא ישחט על אותו מום שאם ישחט שוב יהי' אסור משום פסיק רישי'. ולתנא דהיתר משום דמותר להטיל מום בבע"מ ס"ל באמת ישחט על אותו מום ותרי תנאי אליבא דר"ש. אך התוס' לטעמייהו דגבי פציעת חלזון לא ס"ל סברת רש"י הנ"ל אלא דמיפטר משום מלאכה שא"צ לגופה. וא"כ בנתכוין להקיז מאותו אבר חשיב פסיק רישי' וא"א להתיר משום שאינו מתכוין. ועוד דגבי מפיס מורסא פירשו התוס' פי' אחר משום שא"צ שיהי' ראוי להכניס אויר ג"כ עיי"ש: סימן תיג הלכות חלה החוה"ש וכל טוב לכבוד הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מוהר"ר זאב נחום נ"י. א) מכתבך הגיעני. ואשר נתקשית בדברי המחבר ביו"ד ר"ס שכ"ט. שכתב הדובשנין והסופגנין והאיסקריטין פטורין מחלה משמע אפילו נאפה בתנור והרי בש"ס פסחים (ל"ז:) הסופגנין והדובשנין וכו' פטורין מן החלה וכו' אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן. ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ופירש"י והר"ן דאכולהו קאי. נהירנא שגם אנכי נתקשיתי בזה וגרם לנו מחמת שהסעיף א' והסעיף ב' נראין כשני ענינים ובאמת הענין אחד ומיירי שלא אפאה בתנור ובמחבת והיינו הך דסעי' ב' רק הלשון מחולק: ב' והנה הדבר ברור דאין חילוק בין מים לשאר משקין. ובמי פירות נחלקו הפוסקים. ובשבעה משקין לכ"ע חייב. וכמבואר בסוף הסימן. והרי דבש הוא משבע משקין. אולם הטעם משום דבלילתן רכה וכמו שפירש"י. הביאו הב"י והבה"ג וכן כתבו התוס' בשם ר"ת במחלוקת ר' יוחנן ור"ל דדוקא בבלילתן רכה פליגי והרמב"ן חולק באפאן בחמה כיון דעשאן