אבני נזר יורה דעה תנה

ודעת הש"ך דפליגי בזה רב ושמואל והלכה כשמואל דסתמא כמעכשיו. מ"מ נוכל לפרש דרש"י פירש האיבעיא אליבא דכ"ע. וברש"י פסחים (ל"א) בפלוגתא דאביי ורבא אם למפרע הוא גובה דמוקי בש"ס דאקדיש מלוה וזבין מלוה. ופירש"י דכשבא לגבותו חוזר בו מן ההקדש. אבל אם לא חזר חל ההקדש בשעת גבי' ואף שהקדיש סתם. ומיהו דברי רש"י אלו בלא"ה קשיין דהוי דשלב"ל. ובידו לגבות הקרקע לא הוי דאפשר שיסלקנו בזוזי ועי' ריטב"א קידושין (נ"ב) ד"ה ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא. ואין להאריך בזה עוד: י) ועל מה שפירש הרמב"ם בנהנה אחר הבדיקה ע"י אכילת היבש אחר הלח דוקא נ"ל עפ"י דברי הגמ' יומא (פ':) האוכל חלב בזמה"ז צריך שיכתוב לו שיעורין שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין. מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו שאינו שב מידיעתו כו' וצריך להבין דהא עכשיו נודע שאכל וגם השיעור ואילו הי' נודע לו כן תחילה לא הי' אוכל. וצריך לומר משום שדבר זה שהוא השיעור לא הי' אפשר לו להתוודע בשעה שאכל. וכן ביאר המל"מ פ"ב מהלכות שגגות הלכה ב'. וגם מוכח משם דאף שאם הי' נודע לו שהוא חלב אף שחישב שהוא פחות מכשיעור לא הי' אוכל דהוה אמינא ח"ש כמו איסורא אית בי' לר"י דאורייתא ולר"ל דרבנן. מ"מ כיון שאין חזרתו מחמת איסור כרת לא חשיב שב מידיעתו. וע"כ הרמב"ם לטעמי' ספיקא דאורייתא לקולא ובתוך זמן הבדיקה ספק שמא יש לו רפואה ולא חל הפדיון ואי אפשר להתוודע בתוך זמן הבדיקה שאין לו רפואה לא חשיב שב מידיעתו מדאורייתא. ואף ששב מחמת איסור דרבנן לא חשיב שב מידיעתו כנ"ל. וכיון דליכא קרבן ליכא חומש כפירש"י מרובה (ס"ג:) בד"ה הודה מעצמו דאין חומש בלא אשם. וכן במעילה (ב':) בד"ה מעילה דרבנן בדרבנן ליכא קרבן דהוי כמביא חולין לעזרה הילכך נמי לא מייתי חומש. ואינו מביא אלא קרן והוא ככל הני דתנן במס' מעילה לא נהנין ולא מועלין. ומעל לא משמע כן ע"כ פירש שהנה אחר הבדיקה: יא) ובלח"מ פ"ח מהלכות שגגות דמשמע מרמב"ם דביה"ש דע"ש חשיב איקבע איסורא. ולכך סתם הרמב"ם דאי ס"ל כשיטת התוס' דוקא במוצ"ש הי' לו לרמב"ם לפרש. וצריך תלמוד מנ"ל לרמב"ם זה. ולפמ"ש י"ל דאתיא לי' מהא דשבת (ל"ה:) העושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ממנ"פ. ואי ביה"ש דע"ש לא חשיב איקבע איסורא ומותר מה"ת. א"כ על אכילה דע"ש לא חשיב שב מידיעתו. אלא ודאי בין השמשות דע"ש נמי חשיב איקבע איסורא וחייב עלי' אשם תלוי. וליכא למימר בי' ספיקא דאורייתא לקולא. והתוס' לשיטתם יבמות (פ'.) הגה"ה עי' בשב שמעתתא פ"ג. וצ"ל לדעת הרמב"ם דסד"א לקולא. הא דלרב נעשה סריס למפרע נ"מ לענין קרקע שלו שמכר אם חל המכירה למפרע ולא כדמפרש בשב שמעתתא לענין חטאת דהא לא שב מידיעתו] דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. ע"כ יכולין לסבור ביה"ש דע"ש לא חשיב איקבע. אך להרמב"ם מוכרח דבה"ש דע"ש חשיב איקבע איסורא דאל"כ לא הי' חשיב שב מידיעתו על מלאכת בה"ש דע"ש: יב) ולא דמי להא דשבועות(י"ט:) שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב. ובתוס' שם דברה"ר איירי. וא"כ כניסתו בראשון בהיתר הי' רק בשני הי' אסור משום דהוי תרתי דסתרי] ולא הוי שב מידיעתו על הראשון. יש לחלק דבשעה שהלך בראשון הי' אפשר להתברר אם השביל טהור ע"י בדיקה. וא"כ אם הי' נודע לו אח"כ שהוא טמא הי' חייב קרבן. כמו כן אם הלך בשני ונודע לו שחטא ממנ"פ ג"כ חייב. משא"כ ספק דבה"ש שאי אפשר להתברר. וא"כ אם יבא אליהו אח"כ ויאמר שבה"ש שבת הי' הי' פטור לרמב"ם. את"ל דבה"ש דע"ש לא חשיב איקבע. ה"נ כשנודע לו ע"י ממנ"פ פטור. ושפיר הוכיח הרמב"ם מהא דהעושה מלאכה שני בין השמשות דבה"ש דע"ש חשיב איקבע: יג) ובענין ספק הש"ס אם לא חשיב מום רק מכאן ולהבא שפירש כבודו משום דלא חשיב בגלוי. וגם אני עלה בדעתי כן. הגם שדבר מושכל הוא הסברא להיפוך. דמום שבסתר ומום עובר לאו בני בקתא חדא נינהו. דמום שבסתר אינו מום כלל וכשר להקרבה. רק במחוסר אבר מבעיא להש"ס. אבל מום שבסתר ודאי כשר. וכן כתב הרמב"ם שם להדיא. אבל בע"מ עובר פסול להקרבה וחייב מלקות על הקרבתו כמו בע"מ קבוע. רק שאין פודין עליו מדכתיב גבי פדיון אשר לא יקריבו. וזה ראוי להקריב לאחר זמן. וא"כ זה שמומו בגלוי רק שאינו ידוע אם יתרפא. הרי בע"מ גלוי הוא שהרי ידוע עכ"פ שהוא מום עובר ובע"מ עובר נמי בע"מ הוא וראוי להקריב לאחר זמן אינו שבאמת אין לו רפואה. ולא נזכר בשום מקום שיהי' גלוי שלא יהי' ראוי להקריב לאחר זמן רק שהמום יהי' בגלוי. בפרט לפי הטעם שכתבתי בענין מום שבגלוי חשיב דוקא מום משום דמום וטומאה אחת הוא. ובסתר אין טומאה. ולא שייך בנ"ד כלל דטומאתו יגלה. דאטו טומאה עוברת לאו מום הוא. הלא כל הטמאים יש להם טהרה במקוה. ואדרבא טומאה שיש לה טהרה חמורה כדאיתא בשלהי עירובין (ק"ד:) למ"ד המכניס שרץ עצמו פטור משום שאין לו טהרה במקוה. ובזבחים (מ"ג:) וטומאתו עליו מי שהטומאה פורחת ממנו ותו לא מידי. וה' יתן לו חיים ושלום ובריאות וישמח בשמחת פורים כנפשו ונפש מחו' דו"ש וש"ת הק' אברהם, סימן תט ב"ה לכבוד הדומ"צ מווישגראד. א) בדבר האיש אשר קנה בכפר אחד מאדון חצר כ"ה בהמות אשר לפי דבריהם הי' ביניהם איזה פרות מבכירות ובתוכם הי' מבכירה אחת שקורין ייאלעפקי חולה מסוכנת והלוקח לא רצה לקנותה ונגמר ביניהם אשר גם היא מכורה ללוקח. אך אחריות מיתתה על המוכר אם תמות בתוך זמן אשר הוגבל ביניהם יחזיר ללוקח את מחירה או בהמה אחרת כנגדה. וכאשר הגיע זמן המוגבל אדון החצר הודיע לו אשר יש לו גם עגל שנולד קודם זמן המוגבל. ושאלו להרועה מאיזה בהמה היא העגל אמר הרועה אשר הוא מהייאליפקע הנ"ל. והלוקח ראה שהיא יונקת מבהמה אחרת. שלא ידעינן בה אם כבר ילדה ואמר הרועה אשר מפני שהייאליפקע היא חולנית ע"כ ינקה מבהמה אחרת: