אבני נזר יורה דעה תנד

למאי נפקא מינה למימעל בפדיונו אי אמרת למפרע הוי מומא מעל. ואי מכאן ולהבא הוי מומא לא מעל. ופירש"י מוקדשין שעיני' מנטפות והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח"כ בדקו וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. אי אמרת למפרע הוי מומא אישתכח דחילול הוי חילול ופדיונו קדוש ומביאין קרבן מעילה. והקשה רעק"א ז"ל דאפילו נהנה אח"כ אי אמרת דמכאן ולהבא הוי מומא לא מעל כיון דלא חל הפדיון ולא נתפסו המעות בקדושה. והרמב"ם כתב באמת בנהנה אח"כ. וגם עליו קשה דנ"מ בנהנה קודם ג"כ: ב' וכבודו יישב דברי רש"י. דהנה קשה מ"ט מבעיא לי' לש"ס שלא יהי' מום למפרע כיון דאגלאי מילתא שלא הי' ראוי להתרפאות. ודומה למה שכתב הנמק"י גבי חולץ למעוברת דאם בשעת חליצה לא הי' ראוי הילד להיות בן קיימא הוי חליצה. ע"כ פירש כוונת הגמ' דזה באמת פשוט דמתחיל מעכשיו הפדיון. רק דמספקא לי' שמא הגמר הוא אחר הבדיקה שנתברר שאינו בר רפואה. ודומה למקדש מעכשיו ולאחר שלשים דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות. ויש להסביר הדברים די"ל עד עכשיו לא הוי מום שבגלוי כיון דלא ידענו שמא יתרפא. ולבסוף כתב דחשיב בגלוי דאם לא כן גם אח"כ לא יחשב גלוי כיון דאינו ידוע רק למי שניסה. והוא כעין סתירה לדבריו עכ"ד מעלתו: ג והנה מה שהוקשה לו למה לא יחשב מום למפרע יש לפרש עפ"י דברי הגמ' יבמות (ס"ה.) ת"ר נשאת לראשון ולא הי' לה בנים לשני ולא הי' לה בנים לא תנשא לשלישי אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה. אבעיא להו נשאת לשלישי שלא הי' לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי מי מצי אמרי לה דאיגלאי מילתא דאת הוא דגרמת. ומסקנא דמצי אמרה השתא הוא דכחשי. וה"נ במים הקבועים שפעמים שהחולי חזק שאין לו רפואה ופעמים שאינו חזק ויש לו רפואה. ואי אינו חזק יש לו רפואה על ידי אכילת היבש אחר הלח. ואם לא נתרפא מוכח שהחולי חזק. מכל מקום אפשר שבתוך שמונים נתחזק החולי ע"כ לא נתרפא דאף שמתחילה הי' החולי מעט. הרי לא כלה זמן רפואת החולי עד שנתחזק. ושוב לא יוכל להרפא: ד ומה שפירש כבודו שבאמת חל הפדיון תחילה רק שלא נגמר. לא אוכל להלום הדברים. דממנ"פ אם חשיב מום שיוכל לפדות עליו יגמור הפדיון ג"כ. ואם לא איך יתחיל הפדיון. וגם מה שרצה ליישב עפ"י פירוש זה קושיית רעק"א שהקשה דאיך יחול הפדיון אח"כ כיון דבשעת הפדיון לא נתפסו המעות בקדושה. ודימה כבודו לפי פירושו לאומר מעכשיו ולאחר שלשים מעכשיו יתחילו ולאחר שלשים יגמרו דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות [אף שאין קנין אח"כ. ה"נ נגמר הפדיון מאליו אף שלא פדה אח"כ]. והנה בנתאכלו המעות אף במתנה לאחר שלשים לבד מקודשת. ובטח כוונת כבודו על נתקרע השטר. ופלטה הקולמוס נתאכלו המעות. ובאמת בנתקרע השטר אפי' במעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן לא מהני כמבואר בתוס' קידושין (ס"ג) דלר"י מעכשיו ולאחר ל' ונתקרע השטר לא מהני רק לשמואל דאמר תנאה הוי מהני: ה) אך מה שפירש דלא חשיב מום שבגלוי כיון שאינו ידוע אולי יתרפא הוא דבר מושכל וחכמה. ומה שדחה דא"כ אפי' לאחר שמונים לא יחשב בגלוי כיון דאינו ידוע רק למי שנסה הרפואה. אינו מוכרח. ודיחוי זה חוזר ונראה. דענין מום שבגלוי הגם שגזירת הכתוב הוא. יש לפרש דענין מום וטומאה אחד הוא כמפורש בש"ס ריש פרק המנחות והנסכים. ומוכח לה מקרא דכתיב ואם בבהמה הטמאה אשר לא יקריבו ובבעל מום הכתוב מדבר. וידוע שענין טומאה עיקרו בגלוי כידוע מענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה ואינו מטמא אחרים. ומענין טומאת התהום שהותרה לנזיר ועושה פסח. וה"נ מום שהוא טומאה כנ"ל. אינו רק בגלוי. וגבי טומאת התהום אפי' נודע לאחד בסוף העולם אינו טומאת התהום וה"נ הואיל וגוף המום בגלוי רק שמחוסר ידיעה. וכשנודע לאחד. שוב חשיב בגלוי ושפיר יש לפרש כן האיבעיא. וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה. רק מטעם אחר יש לפקפק ויבואר אח"כ בעזה"י: ו) ונשוב לעיקר דברי רש"י וקושיית רעק"א דכיו דבשעת הפדיון לא הי' מום איך יחול אח"כ והוא לא פדה אח"כ. ונראה דקושייתו הי' אפי' למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם [דאם לא כון נוכל ליישב בפשיטות פירש"י שפירש האיבעיא לכ"ע] דהני מילי במתנה שיחול לכשיבוא לעולם. אבל בפדה סתם איך יחול אח"כ והוא לא התנה על אח"כ. וכן הוא בנדרים (פ"ה:) בהא דמשני באומרת יקדשו ידי לעושיהן. ומקשה וכי אמרה הכי מקדשה והא משעבדא ידי' לבעל. וכתב הר"ן אפי' אליבא דמ"ד אדם מקדיש דשלב"ל פריך דאיהו לא אמר אלא באומר בפירוש שיחול באותו זמן שאפשר לחול כההוא דתנן לאחר שאתגייר כו' אבל סתמא מהשתא משמע: ז) הן אמת דביבמות (ק"ט:) בהא דקידושי קטנה גדלי בהדה הקשה הרשב"א כיון דמתחילתן לא הי' אלא מדרבנן לאחר גדלות במה הוא מקודשת דאורייתא. וי"ל דעשאום כמתנה בשעת קידושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות כו' הנה דסתמא כאילו התנה. יש לפרש דבקידושי קטנה שתיקנו חכמים לב ב"ד מתנה עליהם אבל סתמא כמעכשיו דמי כדברי הר"ן הנ"ל. והוא מוכרח בגמרא נדרים שם מהא דמשני דאמרה לכי מגרשה. הנה דמ"מ בסתם לא מהני: ח) אך בפרק ד' דחלה משנה ד' הנוטל חלה מן הקב רע"ק אומר חלה וחכ"א אינו חלה. ובס' פי שנים להרא"ש בשם ירושלמי דהכא בהוסיף אח"כ. ומדמי לה רע"ק לאומר בפירות מחוברים יהי' תרומה לכשיתלשו. הנה דס"ל סתמא כהתנה דמי. וחכמים סוברים דסתמא כמעכשיו. ואזלא סוגיא דנדרים כרבנן. ורש"י פירש האיבעיא שיהי' אליבא דכולי עלמא. דלרע"ק כיון דסתמא כהתנה דמי. וס"ל נמי לרע"ק אדם מקדיש דשלב"ל כדאיתא ביבמות (צ"ג) א"כ ודאי מעל. או לפי הפירוש דתחילה לא הוי מום משום דלא חשיב בגלוי. מ"מ מתחילה לא הי' אפשר להרפא והוא רק מחוסר בדיקה. והבדיקה בידו והוא רק מחוסר זמן ובידו ומחוסר זמן לאו דשלב"ל. והדברים עתיקים: ט) ובעיקר הדין אם סתמא כמעכשיו דמי או כלאחר זמן עיין בש"ך יו"ד סי' ש"ה סק"ט.