אבני נזר יורה דעה תנג

הרי"ם מאדמו"ר זצ"ל מגור דחה ההיתר. גם בע"פ אמר לי שרמות רוחא נקיטא להמתירים כן: ג' ועל דבר אשר העיר כבודו דכיון דמספק יועיל תפיסת הגוי יחשב יד גוי באמצע כהא דב"מ (ו':) הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי אמרת תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן. אין משם ראי' דאפי' לפי האמת אינו שלו יחשב זכות מה שיועיל תפיסה מחמת שלא נדע. ואף דאי תקפו כהן מוציאין אין כאן ספק ממונו של כהן היינו דטעם דמוציאין משום חזקת ממון וחזקת מרא קמא דבעה"ב חזקה זאת מועיל לענין מעשר ג"כ. כיון דהספק נצמח מחמת הספק ממון של מי הוא אך למ"ד אין מוציאין דנחשב ספק למי הוא גם לענין מעשר הוי ספק. אבל לא נלמד משם כלל שיחשב זכות אף אם לפי האמת אינו שלו. ממילא בנ"ד הוי ספק גמור שמא לא הועיל הקנין ואין לגוי זכות בה כלל לפי האמת: ד) אך יש להעיר מהא דסוף פ"ק דבכורות בר' אליעזר דאמר אין פדיון פטר חמור חל עד שעת נתינה. מודה ר' אליעזר בספק פטר חמור שמפריש עליו טלה והיא שלו. והיינו משום דאינו מחויב בנתינה חל הפדי' בהפרשה. וקשה אם פטר חמור הוא הרי לפי האמת מחויב בנתינה ואין הפדי' חל בהפרשה וע"כ לומר כיון דמספק אינו מחויב חשיב שפטור. שאם לא תאמר כן האי הפרשה לאו מידי הוא שאם אינו פטר חמור א"צ הפרשה ואי פטר חמור הוא הא מחויב בנתינה וע"כ כנ"ל דלא אזלינן בתר מה שלפי האמת רק כמו שהדין אצלינו. וה"נ י"ל לכאורה כיון שהדין שיועיל תפיסה יחשב יד נכרי באמצע: ה) אך בהא דפרק השולח (מ"ב:) בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה אף למ"ד מעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה זה אוכל שאם יבוא אלי' כו' קנין כספו קרינן בי'. וכן בב"ב בקונה שני אילנות דספק אם קנה קרקע מביא ואינו קורא ואף דלענין הדין מוקמינן על חזקת מרא קמא ולית לי' בקרקע. מ"מ מביא מספק. ע"כ נראה דבכורות (וכן הא דב"מ הנ"ל דאי תקפו כהן מוציאין לא חשיב של כהן כלל]. כל הני מטעם יאוש נגעו בה שהכהנים מתייאשים כמו שפרש"י בפרק כל הגט (למ"ד.) גבי מכירי כהונה דשאר כהנים אסחו דעתייהו. ה"נ בספק פטר חמור כיון דהכהנים אין להם שום מקום שיהי' שלהם שאף אם יתקפו יוציאו מידם מתייאשים. והשתא לא תקשה הא דב"ב דבקרקע לא מהני יאוש. וכן הא דגיטין כיון דיאוש עד דאתא לרשות זוכה. וכשאינו רוצה לקנות לא מהני יאוש כדאיתא בפ' מרובה (ס"ו:) גבי חמץ זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות וכאן אין אחד מבני התערובות רוצה לזכות בעצמו כדי שלא יופסל מתרומה ומעשה ידיו אף בלא זכי' היא שלו מספק: ו) ולכאורה יש לעיין מהא דאלו מציאות דמייתי הש"ס הא דמאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו בה הנמושות משום דעניים מתייאשים, ומקשה למ"ד יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש הא איכא עניים דעלמא ומשני עי"ש ומבואר דכל זמן שאין הכל מתייאשים לא מהני. וכבר הקשה רעק"א ז"ל מקטנים דיאוש דידהו הוי שלא מדעת עי"ש. אך צ"ל דדוקא עניים גדולים דאפשר שיזכו חשיב לגבייהו גורם לממון דמבואר בפרק שבועת העדות גבי משביע עידי קנס. דספק שיבא לידי ממון חשיב גורם לממון אבל קטנים לאו בני זכי' נינהו. ואי אפשר שיבא להיות שלהם. ע"כ אין איסור גזל משום הקטנים לבד. וזה במתנות עניים אבל בכהנים יקשה מ"מ קטנים לא מייאשי. ובמתנות כהונה גם קטנים בני זכי' בדעת אחרת מקנה. וכ"ש לפמ"ש בקצה"ח סימן רמ"ג דאפי' למ"ד אף בדעת אחרת מקנה אין לו זכי'. מ"מ כיון שמחויב לכהן חשיב כמו שכר פעולה דיש לקטן זכי'. וא"כ יקשה הא כהנים קטנים לא מייאשי ואכתי פוטר ממונו בממונו של כהנים קטנים אך לק"מ כיון דאינו מחויב ליתן להם דוקא ויכול ליתן לכהן גדול יוכל ליקח לעצמו ג"כ ולא חשיב גוזלם. ודוקא כשכל הכהנים אינם מתייאשים חשיב כשלוקחם לעצמו גזל השבט כיון דממנ"פ צריך ליתן לאחד. אבל כששאר כהנים מתייאשים שוב אין למקצת כהנים חוב עליו כלל. ודוקא בעניים מקשה הש"ס מעניים דעלמא משום שהמצוה תעזוב לבד והעני לוקח בעצמו ואין הבעה"ב יכול ליתן לעני שירצה. ז נחזור לענינינו שהוולד ספק בכור ואסור להטיל בו מום אפי' ע"י גוי לפי דברי תשו' הרי"מ. אך בדיעבד שהוטל בו מום עפ"י הוראת חכם ואנן קי"ל בדרבנן [ע"י גוי דגרוע מגורם כמפורש ברא"ש ב"מ] לא קנסו שוגג אטו מזיד. כ"ש עפ"י הוראת חכם דמפורש בתוס' ב"ק (דף ק'.) דאפי' ר"מ לא קניס ובט"ז יו"ד סימן צ"ט אומר מותר חשיב שוגג ובמק"א הארכתי בזה. א"כ הי' מותר אחר הטלת מום לשורטו. אך נראה דליתא שהרי אם הטיל גוי מום מעצמו וכוונתו להתירו הרי אסור כמפורש במשנה בכורות פ"ה גבי קסדור וא"כ צוואות הישראל גורם היתר ודי שלא תהי' צוואת הישראל בשוגג אוסרתו. אבל לא שעוד יגרום היתר והטעם שהטלת גוי בכוונתו להתיר אוסרתו אף שהישראל שוגג גמור מפורש כיוצא בזה בתוס' שבת (קכ"ב.) בד"ה ואם בהא דגוי העושה לצורך ישראל אסור אף דהמבשל בשבת בשוגג יאכל. דמבשל בעצמו לא חיישינן דילמא אתי לבשולי מזיד אבל בגוי העושה חיישינן שמא יצוה לגוי [ועי' עירובין רפ"ד בענין פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג. ואין גמ' עירובין אתי] וה"נ בנ"ד שנעשה המום ע"י גוי בכוונת הגוי להתיר ודאי אסור. ועוד דכיון שישראל צוהו חיישינן ודאי שמא יצוהו במזיד ואסור אפי' בדיעבד: ח) מ"מ מאחר שהורה המורה וחלה הוראתו שנשחט ואכלו הבשר אפשר שלא לאסור העור ואנכי בכפר בלא ספרים אפי' תשו' הרי"מ אין מצוי כאן קשה עלי לברר זה והי' בזה שלום הק' אברהם סימן תח ב"ה אור ליום ב' תרומה תרנ"ב לפ"ק. שלום ובריאות וכל טוב לכבוד אהובי מחותני החריף הבקי החסיד מוהר"ר אליעזר ליפמאן נ"י. א מכתבו הגיעני על דברי רש"י בכורות (ל"ט) במים הקבועים שבודקין אותו ע"י אכילת יבש אחר הלח ואם לא נתרפא הוי מום. ובעי הש"ס אכל ולא אתסי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא