אבני נזר יורה דעה תמט

אגלאי מילתא למפרע. וע"כ אף אם אח"כ לא קני' הלוקח לא אמרי' אגלאי למפרע שתחילה לא הי' שלו כי לא קנה על תנאי רק קנה זכות. אבל במזכה לא יוכל להקנות לאחר גם הזכות בלא דעתו. והכי ברירא דהא מילתא: ח) אך דעיקר היסוד מפסקי מהרא"י דאומרים נעשה כאומר פרה לולדותי' אף שהוא אחר שמקנה הולד. אינו מבורר דהא אנן לא קי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואומרים נעשה כאומר יקדשו לעושיהן. וע"כ הראי' שהביא מהרא"י מיעקב יש לפקפק בה. דאיתא במדרש מעולם לא יצא דבר לבטלה מיעקב. ולבן אפשר ידע מזה. ועוד שהרמב"ם כתב בה' מלכים שישראל שיש לו דין עם ג"ת אין דנין אותו כד"ת אלא כדיניהם. וא"כ יעקב ישראל שהי' לו דין ודברים עם לבן גוי. דנין אותו כדיניהם. ובדיניהם אפשר שקונה דשלב"ל. אך היתר שני ברור בלי פקפוק: ט) נשתהה התשובה בידי ונתיישבתי כי מחמת התנאי שהתנו שהצמר או הולד יהי' להישראל. אינו דומה לנכסי צ"ב דפרק ז' דיבמות דהתם כל השבח שלו. אך מ"מ יש להביא ראי' מהא דכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. אף שישראל יש לו חלק בשבח. וכן כתב הרמב"ם פ"ט מה' תרומות בהדיא: י) אך לפמ"ש הרב בש"ע בקונטרס אחרון דמתרומה אין ראי' לשבח כדמוכח מס"ד דאף משום אחריות גניבה ואבידה מאכילה בתרומה. רק הראי' ממסקנא באצטלא דפרסוה אמיתנא קניא מיתנא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דחשיב זכות דידה שיעבוד לבד. וחשיב שלו משום האחריות. אך משם אין ראי' רק משום שהכל שלו כל השבח. משא"כ בנ"ד, שנשאר זכות לישראל הצמר או הולד. וזה י"ל שהוא טעם האוסרין במשכיר לנכרי וגוי קיבל עליו כל אחריות. משום דישראל לוקח שכירות במשך הזמן שהבהמה אצל הגוי. ואלו היתה מתה הבהמה בתוך הזמן הי' הישראל מפסיד השכירות. נמצא שנשאר מקצת אחריות הבהמה לישראל. וכן בנ"ד שאם תמות הבהמה יפסיד ישראל הצמר. ואינו דומה לנכסי צ"ב שאין לה זכות. ואין אצלה שום נ"מ אם תהי' הבהמה קיימת אם לאו: יא) ועוד לדעת הרמב"ם ופסק המחבר סי' צ' דבעל שמכר בנכסי צאן ברזל מטלטלין מה שעשה עשוי. נכון היטב מה שנקרא זכות שלה שעבוד לבד. והגוף נחשב של בעל. שדומה לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני לרשב"ג דכיון שאין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואם מכרו מכור. נחשב של ראשון כדאיתא בב"ב (קל"ז.) באתרוג. וה"נ בנכסי צאן ברזל. ואף דלכתחילה לא ימכור. גבי אחריך נמי לכתחילה לא ימכור. ומשום דבדיעבד מהני מכירתו חשיב שלו. ה"נ בנ"ד בנכסי צאן ברזל. וכן דעת תוס' גיטין גבי עבד אפותיקו דהיורשים הי' יכולים למכור. וע"כ קניא מיתנא. אבל בנ"ד שהגוי אינו יכול למכור חשיב של ישראל. ואפשר שזה טעם דהאוסרין סמ"ג וספר התרומה שהם בעלי תוס' ואזדו לטעמייהו בגיטין כנ"ל: יב) ולענין הלכה המחבר או"ח סי' רמ"ו ס"ד כתב יש מתירים ויש אוסרים. ולא הכריע. ופמ"א סימן יוד כתב מדכתב דיעה ראשונה הוא העיקר אצלו. והם דברי תימה דכשכותב דיעה ראשונה סתם הוא דהוי, עיקר. וכן כתב הש"ך סימן רמ"ב בהנהגות או"ה אות ה' משמע כשכותב שניהם בלשון י"א יאין הכרעה כלל וספק הוא. אולם הרמ"א בסוף הסי' דכל הני התירים הילכתא נינהו. ואחד מהם הוא קיבל אחריות הגוי. ובלבוש כתב בסעיף ד' שני הדיעות. ובסוף הסי' כתב דהני התירי הילכתא. ולכאורה הם דברים סותרים זה את זה. ונראה דבסוף הסי' כשעושה מלאכת גוי דבזה ליכא שביתת בהמתו מה"ת כיון שאין מלאכת ישראל. ודוקא בשישראל לוקח שכירות אסור מה"ת כמו שהאריך בזה הגאון בעל בית אפרים והסכים עמו הגאון בעל חת"ס. וכתב שהוא ברור כמסיני. וכיון דהוי רק איסור דרבנן סמך על המתירין בשגם שי"ל דהאוסרין טעמם משום דישראל יש לו ג"כ זכות בבהמה ואינו דומה לצאן ברזל כנ"ל מעתה בנ"ד שישראל יש לו חלק או צמר או ולד וגם שחוטי חוץ איסור תורה [וכרת יש דיעות] אין לסמוך כלל על המתירין רק לעשות מום ע"י גוי שהוא רק איסור דרבנן. הגם שגם זה אינו נכון דהעיקר הוא דגם בזה"ז הוא איסור תורה. וכן מוכח מדלא סמכו להטיל מום ע"י גוי בפלוגתא דחלב פוטר וכה"ג. מ"מ בצירוף טעם ראשון יש להקל: הדו"ש הק' אברהם. סימן תד ב"ה יום ג' ויקרא תרנ"ז לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב יצחק נ"י אבד"ק ראספרשע א) דבר הפרה מבכרת שישראל קנאו בכסף ובמשיכה ולא מכר כלל. הדבר ברור שאין בזה צד היתר מחמת שלא נתן ישראל כל דמי המקח. לא מבעיא לדעת הש"ע חו"מ סי' ק"ד ס"י דמטלטלי לאו בני שיעבודא גם מיני' דידי'. דאין יד נכרי באמצע כלל. אך גם לתשו' הרשב"א המובא שם סעיף א' דמטלטלי בני שיעבודא נינהו. מ"מ כיון שביד ישראל לאכלו ולמכרו. ואז לא יהי' לגוי שעבוד חשיב כולו של ישראל כהא דב"ב (קל"ז) גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני דלרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. חשיב כולו של ראשון ויוצא בו ראשון. ומה"ט אין מקום לדון בזה מדברי הב"ח המובא בקצה"ח סוף סימן צ"ו ע"ש: ב' ודברי מהר"ם זיסקינד המובא בכיס סי' ש"כ סק"ה. הם רק בשעדיין לא לקח בבהמה לביתו דבזה פשוט שיכול לעכב הבהמה עד שיפרע לו כל מעותיו כהא דסוף המדיר כל מה דלא יהיב לי' זוזי לא יהבי לי' חיותא. ע"כ חשיב יד נכרי באמצע. וגם זה אם הי' בא מעשה לידי הייתי מעיין בו. אך נ"ד פשוט שאין בו היתר כלל. הק' אברהם.