אבני נזר יורה דעה תמח

יד) אך מבואר בפוסקים בעשה גוי מלאכה בשבת לצורך ישראל דאסור ליהנות בו כתבו הטעם משום גזירה שמא יצוהו לעשות. ה"נ הטעם משום זה. ובמצוה הלא יהי' אסור משום גרמא. ועדיין קשה מה דמיון יש שבות באיסור לאו למטיל מום בקדשים ע"י נכרי: טו) ע"כ נראה לחלק בין מצוה לגוי למניח דבילה כדי שיטול הכלב. דכהאי גוונא מצינו חילוק בקנין משיכה. בעבד לא מהני קורא לו והוא בא משום דאדעתי' דנפשי' עביד. ובקידושין (כ"ו) בתוד"ה חבילי זמורות בשם ר"מ דכשאוחז חבילי זמורות למעלה והפיל מגביה עצמו כדי לאכול חשיב מוגבה מכח האדם. ה"נ גוי העושה מום בעצמו בציווי ישראל אדעתא דנפשי' עביד. ולא חשיב ישראל עשה ואפשר אפי' גורם לא הוי. משא"כ מניח דבילה והכלב עושה בו מום כדי לאכול חשיב גרמת אדם. ואינו דומה לגוי שיש לו דעת עצמו: טז) ע"כ יש להתיר מה"ת לעשות מום עפ"י גוי ובלבד שיהי' גדול. דקטן אדעתא דמצוהו עושה. כהא דפ"ק דקידושין עבד קטן כבהמה דמי ועוד צריך לידע שלא יתן לגוי שכר הרבה ע"ז. דא"כ יהי' ברי שהגוי יעשה בו מום. ויהי' דומה למוסר דחשיב גרמי משום דברי הזיקא. ויש לחלק. ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ: יז) סוף דבר לדינא נ"ל. אם המכירה הי' באמת. אני נמנה להתיר הטלת מום ע"י גוי. ואם לאו לבי מהסס קצת. ואם כ"ת רוצה לסמוך על המק"ח יוכל לסמוך. ולענין אם ימצא טריפה אם לא יהי' ודאי טריפה רק ספק אני נמנה להתיר שלא יצטרך קבורה כמו הטלת מום ע"י גוי כנ"ל. וטריפה ודאי לא שכיח: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן תג ב"ה יום ד' חקת תרנ"ה. שלום וכל טוב לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה ישראל יעקב נ"י אבד"ק זעלעווי א) היות מנהגי להשיב ראשון לשואל ראשון לא הגיע עת לראות מכתבו עד היום וראיתי כי הדבר פשוט שאינו בכור מחמת שהגוי קיבל עליו אחריות יוקרא וזולא ומיתה: ב) ונדבר קצת מצד הקנין שהברירה הי' ביד הגוי לבחור לו בשכר טיפול ומזונות של השה. ליקח או הולד או צמר השה. וגם מצד זה נראה שאינו בכור אף שהגוי בחר לו אח"כ הצמר. תחילה הי' גם הולד ברשות הגוי. כדמוכח מדברי ר"ן ספ"ק דע"ז בלוקח כלי על מנת לבקרו דחשיב לוקח עד שיגלה דעת באינו חפץ במקחו. ומהאי טעמא אין בו משום שביתת בהמתו. ואף שבסוף לא הוחלטה ביד לוקח. שהרי אם נאנסו בהליכה חייב משום לוקח. ואף שנאנס ולא הוחלט בידו. והטעם משום שבידו הדבר תלוי: עוד ראי' מהא דפרק חזקת (דף נ"ה) בנכסים המשועבדים למלך חשובים ראוי הואיל ושליח המלך יכול למוכרם בלי שיתבע תחילה את בעה"ב. ובחי' רמ"ה שם דאפי' חייב למלך דבר מועט וקרקעות שלו שווים הרבה יותר. נקראים כל הנכסים ראוים לבעה"ב. כיון דכל פורתא ופורתא יכול שליח המלך למוכרם חשיב הכל ראוי ולא אמרינן ממנ"פ האחת מוחזק. צ"ל דזה אינו ספק. רק בודאי הוה ראוי אף שלבסוף לא מכר. משום הבידו לבד חשיב ראוי לבעה"ב ומוחזק למלך. וכיון שכל פורתא ופורתא בידו חשיב הכל ראוי אף שלבסוף לא מכר רק אחת או שפרע בזוזי ה"נ משום הבידו לבד שהי' בידו לבחור לו הולד חשיב בחזקת הגוי: ד) אך לכאורה צ"ע מהא דכתב הב"י סי' רע"ח בשם הר"ן [והוא בשטמ"ק] דהמזכה לאחר שלא מדעתו והשביחו הנכסים קודם שגילה המקבל דעתו שמתרצה במתנה השבח לנותן. ואמאי הא הברירה ביד המקבל. ונאמר להיפוך דעד שלא גילה דעתו שאינו מתרצה צריך להיות השבח למקבל. ואיך אזיל הר"ן בתר איפכא דאפי' נתרצה המקבל לבסוף השבח לנותן. ויש ליישב דטעמו של הר"ן משום דאין מזכין לאחרים בע"כ. וע"כ עד שיתרצה אין הנכסים בחזקת המקבל. שאם תאמר שהנכסים בחזקתו. ממילא אף אם לא יתרצה לבסוף. יהי' בחזקת המקבל עד שיאמר שאינו מתרצה משום הבידו לבד [כדברי ר"ן פ"ק דע"ז הנ"ל]. ונמצא מזכה לאחרים שלא מדעתם שלא יתרצה לבסוף ואעפי"כ ביני ביני יהי' הנכסים בחזקתו. ואינו בדין. ע"כ לא מהני הזיכוי להיות הנכסים בחזקתו קודם הרצוי אפי' אם נתרצה לבסוף שאם תאמר כן. גם אם לא נתרצה לבסוף יהי' הנכסים בחזקתו עד אז. ואינו בדין: ה ואם תאמר לחלק באופן אחר שהרי לקח הכלי לבקרו כדי ללוקחו ע"כ בחזקת לוקח שהרי לקחו ע"מ לקנותו רק שהתנה תנאי. משא"כ בהא דב"י בשם הר"ן שלא גילה המקבל דעתו. וא"כ בנ"ד נמי הרי לא גילה הגוי דעתו שרוצה בולד יותר מבצמר. דברי רמ"ה שבאות ג' יכריעו. ועוד דהא קי"ל כרבה דאמר הואיל אי בעי מיתשיל ממוני' הוא. ואף אם לא נשאל עבר בב"י. ואף שלא הי' דעתו לישאל. ומבואר שם בתוס' דאפי' לצאת ידי מצה מהני הואיל. וה"נ חשיב יד גוי באמצע: ו ומה שפלפל כ"ת משום דעל אח"כ כשנולד לא מהני הקנאתו מעכשיו דהוה דשלב"ל רק על הבהמה לוולדותי' וזה אי אפשר לחול לכשיולד רק למפרע ויהי' תלוי בברירה. והביא תשו' רשב"א בח"א סי' פ"ב. לדידי הפירוש בדברי רשב"א כפשטו. דברירה רק אם צריכין לברר שלא יהי' ספק למפרע אבל שדה משדותי' אין אנו אומרים שאם בירר לו אחת שאגלי מילתא שזו היתה שלו רק שבתחילה קנה זכות זה שאחת ודאי צריך ליתן לו. ואותה שדה שבירר לו באמת אינה חשובה שלו עד שעה שבירר. ובתחילה הי' לו זכות בכל השדות יחד שע"כ יתן לו אחת מהן וה"נ זכות זה קנה הגוי שיוכל לברר לו או בהמה לולדה או הצמר. ואף אם בירר לו הצמר. לא נאמר בשביל זה שתחילה הי' הצמר שלו לא הולד. רק תחילה הי' ברשותו לברר איזה שירצה: ז) ובזה יתיישב נמי סתירת דברי ר"ן ספ"ק דע"א ודברי ב"י בשם הר"ן. דגבי לוקח כלי לבקרו קנה לוקח זכות זה שיהי' הברירה בידו. ואין זה תנאי