אבני נזר יורה דעה תמז

דמהני למי שפרע. וביאוש דאינו רק משום תקנת השבים. ואם החזיר אחר יאוש ה"ז משובח יע"ש: ומה אעשה ונעלם משני גאוני עולם אלו דברי הירושלמי במקומו. שהקשה שם מזון הבנות מדבריהם עוקרין דבר תורה. ומשני כמ"ד מאליהן קיבלו עליהם את המעשרות יע"ש. והנה לפי"ז מוכח מכאן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא. והיינו כדעת ר"י שבשטמ"ק ב"ב דרק הפקר הוא ולא קנין. ובהא דמזון הבנות גם הפקר לא הוה דאינו רק שיעבוד. ולא שייך שמשועבד להפקר. כהא דמית גר פקע שיעבודי': ה) מ"מ בנ"ד אף לפי מה שהעלה החת"ס שם דלפי שיטה זו הוא הפקר רק נגד הגוי. וכל זמן שלא זכה הגוי הוא ברשות ישראל מ"מ שוב כשלקחה הנכרית לביתה לחלוב. חצירה קונה שלא מדעתה. כמו זוכה משאר הפקר. כיון שעבור זכי' זו לא תתחייב דמים. שהיא רק זוכה מהפקר והבן: ו) אך לבי מהסס בסטימתא אם מועיל במקום שאין המוכר והלוקח מכוונים למכירה רק להפקיע מאיסור בכור וחמץ. ואחר הלידה. ואחר הפסח ישיב המכר לבעליו. דמי יודע אם גם באופן זה נהגו שלא לחזור בהם. ואופן המכירה בבכור הזה לא יכולתי לעמוד על אופיא שלה. כי מסכום המעות י' גדולים יראה שרק להפקיע מאיסור בכור. אך ממה שחלבה הערלית את העז יראה שהי' כוונתם להשאיר העז גם אחר לידה אצל הערלית. אך ראיתי להמק"ח בפשיטות. דסטימתא מועיל בחמץ. ומשמע במכירה הנהוג שרק להפקיע איסור חמץ. ואחר הפסח חוזר המוכר וקונה החמץ: ז) ובענין שאלתו אם יש להתיר להטיל מום בבכור זה ע"י נכרי הנה בדבר הטלת מום בבכור בזמן הזה העליתי במק"א [והוא לקמן סימן ת"ט] דהוא מדאורייתא דכן מוכח בהרא"ש בתרי לישני דבעטו אחר רדיפה דכתב הרא"ש אף דאיסור הטלת מום דאורייתא. האיסור אחר הטלת מום דרבנן. וכן מהא דאמרינן בגמ' לענין קנסו בנו אחריו צרם אוזן בכור דאורייתא וראיות אלו הובאו בפוסקים. ועיקר היסוד שלהסוברים דהוא דרבנן מהא דפ"ק דע"ז (י"ג:) דאם הקדיש בזה"ז נועל דלת בפני' והיא מתה. ולשוי' גסטרא. אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ומקשה נראה מום מעליא הוא. ומשני משום דלא חזי להקרבה. וגרע ממטיל מום בבע"מ דהכא לא חזי לא לגופי' ולא לדמי: ח) ולענ"ד אין משם ראי' כלל דהנה לכאורה אין ללמוד בזמן הזה להתיר מתמים יהי' לרצון. דהקדשים בעצמותם ראוים הם. אך ארי' הוא דרביע עלה שאין בהמ"ק [ועוד מהרה יבנה בהמ"ק] וזה הקשה החת"ס. אך מרי' דשמעתא היא רבא. והוא ס"ל פרק כל הזבחים. השתא דאמר רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצה. משום דנדחה מהקרבה וכמ"ד בע"ח נדחין. ואיתא פרק קדשי קדשים דלמ"ד בע"ת נדחין כל הקדשים שהי' בעת שנפגם המזבח נפסלו ואף שנתקן המזבח אח"כ כבר נדחו. וע"כ כל הקדשים שבזה"ז נפסלו מהקרבה לעולם. ושפיר נתמעטו מתמים יהי' לרצון. וקאמר דאפי' למאן דאסר מטיל מום בבע"מ משום שעומדים למכרם ולקנות בהם קרבן עליהם. משא"כ בזמן הזה הדין לחללם בד' זוזי ולהשליכם לנהר אין שם קרבן עליהם מחמת הדמים. והם עצמם הרי נפסלו: ט) וכן הא דכתבו התוס' במנחות ובבכורות דבזמה"ז מותר להטיל מום מה"ת לכ"ע. היינו דשם מרא דשמעתא ר' יוחנן. והוא ס"ל ג"כ בכמה מקומות בע"ח נדחין. משא"כ לדידן דקי"ל כרב דאין בע"ח נדחין. אין לדמות בזמה"ז לבע"מ. ולכ"ע אסור מה"ת. וראיית הרא"ש פרק הפועלים מבכור בזמן הזה דאפי' בדרבנן אסור שבות. היינו משום דסוגיא דבכורות לכ"ע. ואפי' להסוברים בע"ח נדחין: י) ולענין בכור בחו"ל. בזה הי' נראה לפסוק שמותר להטיל בו מום מה"ת. דקי"ל ממקום שאי אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור. וע"כ אף בדיעבד כן. דכן מוכח להדיא ר"פ מעשר בהמה. שמינה למדו הפוסקים לבכור. ושם משני כאן לקדש כאן ליקרב. ומקשה אי אינו קרב למה קדיש ומשני לאכול במומו לבעלים]. ואי בדיעבד כשר מה קושיא וע"כ אף בדיעבד פסול. וה"ה לבכור: יא) אך נ"ל דבזמה"ז מיגרע גרע ואסור מה"ת, והוא דהנה תמוה לדעת הרמב"ם דאף בזמן בית שני תרומה דרבנן. וכפשטא דירושלמי הנ"ל מאליהן קיבלו עליהם את המעשרות. שאף בימי עזרא דרבנן. דלא כפירוש ר"ש פ"י דשביעית. א"כ למה קרב בכור בבית שני. כיון דלענין תרומות ומעשרות כל א"י כחו"ל. אך ברורן של דברים דהיקש בכור למעשר הוא דוקא בזמן שנוהג מעשר שהרי ביום שהוקם המשכן קרבו בכורות כדאיתא בש"ס פ"ק דבכורות. אף שנולדו בחו"ל ע"כ היקש בכור למעשר אינו רק בזמן שיש מעשר. וע"כ כשפסקה קדושת ארץ לענין מעשר. מביאין בכור אף שאין מעשר. וכהאי גוונא במגילה (יד.) עד שלא באו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה לאחר שבאו כו' כיון שגלו חזרו להתירן הראשון. וע"כ בזמה"ז לדעת הרמב"ם דמה"ת אף בא"י ליכא מעשר. גם מחו"ל מביאין בכור מדאורייתא. (וכן לדעת התוס' דקדושת עזרא פסקה לגמרי]. ומה שלא קיבלו בכורות בזמן בית שני מחו"ל היינו משום דמדרבנן נוהג מעשר בא"י אבל מדאורייתא יש בכור אפי' בחו"ל, יב) ולענין להטיל מום ע"י גוי לכאורה לא גרע משום גורם לדעת הסוברים דלא מתירין גורם כיבוי רק משום פסידא היינו דאין איסור גרם בדבר הנעשה ע"י גוי רק גורם שע"י מעשה לבד. אבל בכור דאסור ליתן דבילה ע"ג אזנו כדי שיבוא הכלב ויטלנה ויטיל בו מום. הנה דאפי' גרם שע"י מעשה הכלב אסור. ולמה יתיר יותר במעשה הנכרי יג' ומ"ש הרא"ש בפרק הפועלים בבעיא דשבות באיסור לאו. דנקיט לה ראב"ד לקולא. וכתב ומאי דמסקינן סוף פרק פסולי המוקדשין במטיל מום בקדשים דע"י נכרי אסור. ואפי' בזמה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן. [התם משום חומרא דקדשים ולא גמרי' מיני']. ומה קושיא מום בקדשים אסור ע"י גוי משום גרמא י"ל משום דהתם אסור בדיעבד אפי' עשה הגוי בו מום בלא צווי ישראל. רק שנתכוין לטובת ישראל מחזי כשלוחו. והיינו כעין זכי' מטעם שליחות. אבל גרמא אין כאן שלא צוהו ישראל כלל