אבני נזר יורה דעה תמו

הרא"ש אפשר לצדד ולומר כיון דעכ"פ הי' בו מום ועכ"פ מה"ת אין איסור שוב הוה ספק דרבנן כיון דאפשר שהי' בו מום קבוע. אך ז"א חדא דהוי ספק מחמת חסרון ידיעה דודאי הבקי הי' יכול להבחין. ועוד דא"כ בספק בכור דעלמא יהי' מותר להטיל מום בזה"ז לדעת רש"י בע"ז (י"ג) דהמטיל מום בזמה"ז רק מדרבנן. אלא ודאי כיון דעיקר ספק בשל תורה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אף לענין איסור דרבנן שבו. ואין לומר דהכא הספק שמא יש בו מום קבוע. ואין הספק אם מותר להטיל בו מום נצמח מחמת ההיתר איסור של תורה היינו לשוחטו. אך ההיתר דמחמת שכבר יש בו מום ואינו פוסלו. ליתא דכבר ביארנו דאף הרא"ש מודה בכל המוקדשין דעלמא אסור ורק בבכור מתיר הרא"ש משום דלא בעי פדיון כמאן דנפדה דמי. וא"כ ההיתר רק מחמת שמותר לשוחטו בזמה"ז בשל תורה: טו) אולם יש להמציא היתר אם המעשה ה' שאחר שנעשה קבוע שוב א"א להכיר אם הי' מתחילה נחתך מן העצם. בזה יש לומר כיון דמתחילה הי' מחמת חסרון ידיעה חשיב כאילו לא נולד הספק אז. דמטעם זה לא מקרי ספק שהרי הוא בעצמו רואה האיך הוא. וחשיב נולד הספק עכשיו אם כבר הי' בו מום. נמצא לידת הספק רק מדרבנן לחוד. דכשהי' בשל תורה לא הי' עוד ספק כלל. אולם אם גם עכשיו הוא מחמת חסרון ידיעה כגון שלא נחתך באותו מקום שנחסר תחילה אין להתיר כלל. (וגם הא מילתא דנחתך מן העור חשיב מום עובר ג"כ אינו מוסכם ולהרמב"ם לא חשיב מום כלל:] טז) ועתה נבוא לענין בדבר אשר מסופק כ"ת אם יש לחשוד את הישראל שעשה בעצמו. והנה יש להקשות על הטור שתלה טעם שאין כהנים נאמנים משום שטורח עליהם לטפל בבכור. דהא רועה כהן בי ישראל לחד מ"ד אינו נאמן משום דאמר דיהיב לדידי' משום דטרח בי'. ורועי ישראל בי כהן לחד מ"ד אינו נאמן משום לגימא כמבואר בש"ס. וע"כ משום נגיעה בעלמא אינו נאמן. אולם להטור צ"ל דכיון דנחשדו שוב משקרים אף משום שאר נגיעות אך צ"ע מנ"ל הא. ולכאורה יש סתירה לדבריו מהא דאמר ר"נ בעלים נאמנים דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו. ואי כדברי הטור דטעמא דכהנים חשודים משום טורח הטיפול. א"כ מאי מקשה ממעשר דאינו נוהג אלא בזמן המקדש ואז אפי' כהנים נאמנים. אולם ברש"י שפירש על משנה דהכל נאמנים על מומי מעשר בתשיעי שקראו עשירי דאין לו תקנה אלא במום משמע ביש תקנה להקריב אף בבכור נאמן. וא"כ קשה מה הביא הש"ס ראי' ממעשר: יז) ע"כ נראה דגם רש"י סובר כהטור והא דסובר רש"י דביש תקנה להקריב אף במומי בכור נאמן הוא אליבא דאמת דישראל נאמן על מומי הבכור ע"כ הטעם משום שאין מוטל עליו הטורח לטפל בו. ממילא בזמן המקדש אף כהן נאמן אפי' בבכור. וע"כ מפרש רש"י דהכל נאמנים על מומי מעשר בזמן המקדש. ומ"מ מייתי הש"ס ראי' דישראל נאמן על בכור ממעשר בזמן המקדש. דאי אמרת דגם ישראל אינו נאמן ע"כ הטעם לא משום טיפול וא"כ אף במעשר בזמן המקדש לא יהי' נאמן. וע"כ דישראל נאמן והטעם רק משום טיפול. וע"כ במעשר דהוא רק בזמן המקדש הכל נאמנים ואפי' כהן. וא"כ מוכרח לומר דאף רש"י ס"ל כהטור. דאל"כ יקשה עליו מהוכחת הש"ס הנ"ל: יח) עוד יש לצדד להתיר עפ"י דברי הש"ך יור"ד סי' ס"ו סק"ו בביצה שנתערב ברוב ונמצא דם על החלמון לבד או על החלבון לבד דמותר אף דספק בדאורייתא וע"י גלגול דרבנן. מ"מ כיון דלדעת קצת פוסקים דם זה אינו אלא מדרבנן. א"כ לעולם הוי ספיקא דרבנן אף בלא תערובות. ע"כ לדידן עכ"פ יש להקל בתערובות. מבואר דבספק ספיקא מקילים אף בע"י גלגול א"כ ה"ה הכא דהוי ספק ספיקא אף קודה שהטיל ישראל המום. ממילא מקילים אח"כ שנעשה דרבנן. ואף שיש לחלק דהכא אין הספיקות ביחד מ"מ הוי סניף גדול להתיר. באופן שנראה שמתחילה לא ניכר אם יש חסרון בעצם מחמת חסרון בקיאות ועכשיו מחמת שחתך כולו אי אפשר להכיר בשום אופן אם מתחילה הי' בעצם נ"ל להתיר לשוחטו ותו לא מידי נאום הק' אברהם, סימן תב ב"ה יום ב' לך תרנ"ד: שלום וכל טוב לכבוד הרב החו"ב כש"ת מוהר"ר שמעון נ"י אבד"ק ביאלא קטן. א דבר העז המבכרת שמכרתו אשת בעה"ב לערלית בכסף. היינו שלקחה כסף עירבון שקורין זאדאטיק עשרה גדולים והמותר זקפה במלוה. ואח"כ לקחה הערלית העז לביתה לחלוב אותה וילדה זכר. והרי מבואר בפוסקים שצריך לעשות משיכה. מחמת שרוב פוסקים כר"ת דבישראל מעות קונות. ומדישראל בחדא גוי נמי בחדא. ואף דהרמב"ם ס"ל שגוי קונה או בזה או בזה. שאר פוסקים חולקים. [והיא לא נתכוונה למשיכה אלא לחלוב אותה]: ב) והנה מ"ש כבודו דחצירה קני' לה שלא מדעתה. ליתא דאיך יקנה לה החצר שלא מדעת להתחייב דמים. ואם הי' בחצירה בשעת מכירה. אף שלא הקנה לה בתורת חצר. ודאי הי' החצר קונה לה. והן הן דברי עבוה"ג שהביא כבודו. אבל לא יועיל מה שהי' בחצירה לאחר מכירה: ג) אך מ"ש שכסף עירבון הוא סטימתא כמבואר בתשו' רע"ק ניתן להאמר. והנה בחת"ס סי' שי"ד הביא בשם הנתיבות דסטימתא הוא רק קנין דרבנן. והחת"ס חולק ואין דבריו מחוורין בעיני. ובעיקר הדין אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא הביא קושית האבני מלואים על הסוברים דלא מהני מסוגיא דפ' אלמנה לכה"ג. הבת מאכלת בתרומה בנכסים מועטים. (ומה שתי' שם באבני מלואים משום דספק שמא העובר נקבה. והבן הנולד מאכיל. ואיסור ספיקות הוא דרבנן. ובדרבנן מועיל קנין דרבנן. במחכ"ת אינו כלום. דאי קנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. א"כ נשאר ספיקא דאורייתא אף לאחר הקנין דרבנן. ואכתי מדרבנן לחומרא. ומה יועיל הקנין דרבנן אם העובר זכר. וכיון שכן נשאר ספיקא דאורייתא כשהי'. וזה פשוט] וע"כ העלה בחת"ס דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא לבד במקום שחכמים עקרו לא לגמרי. כגון במעות