אבני נזר יורה דעה תמד

ג) ואיך שיהי' אפי' לדעת הרא"ש אין הטומטום נוטל רק מדכתיב בן אין לו עיין עליו הא לאו הכי אינו נוטל כלום. ועיין בתוס' יומא פרק יוהכ"פ גבי כוי ברי' בפ"ע משמע שם ג"כ דאי לאו קרא הוה אמרינן דכוי חלבו מותר משום דאינו בהמה ולא חי' יע"ש. וצ"ע להאי מ"ד אם אנדרוגינוס חייב במ"ע שהזמן גרמא. ובר"ה ובתוספתא דמגילה מבואר דאנדרוגינוס חייב בשופר ובמגילה. וכפי הנראה למ"ד ברי' בפ"ע ואינו זכר ולא נקיבה ודאי פטור כיון דאינו זכר וכמו כוי שחלבו מותר אי לאו קרא דכל חלב כנ"ל. וכן פטור מכסוי דמו כמ"ש התוס' יומא שם. ויותר מזה בכריתות (כ'.) צריך לימוד לאסור דם הכוי אף דבין דם בהמה בין דם חי' אסור וכתבו תוס' שם משום דכוי אינו לא חי' ולא בהמה: ד' השיטה הג' באנדרוגינוס הוא ת"ק בתוספתא דביכורים לתירוץ הב' בתוס' יבמות (פ"ג) ד"ה ברי' דחשיב חצי' זכר וחצי' נקיבה. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ב מהלכות שופר שכתב דלמ"ד אנדרוגינוס חצי זכר חצי נקיבה אנדרוגינוס אינו מוציא אף מינו. וכתב הרב המגיד שהוא מחלוקת ביבמות. וכוונתו דלמ"ד ביבמות (דף פ"ג:) אנדרוגינוס אינו חייב עליו רק במקום זכרותו. מוכח דסובר דבמקום נקיבות חשיב נקיבה. ובפרק ז' מהלכות תרומות דעת הראב"ד דאנדרוגינוס הפוסל את האשה בביאתו הבא על אנדרוגינוס אף דרך זכרותו פוסלו מן התרומה דאתי צד זכרות ומשתמש בצד נקבות. ולכאורה דאזיל לשיטתי' בהלכות שופר: ה) אולם צ"ע דכי היכי דאנדרוגינוס הבא על האנדרוגינוס דרך זכרותו חשבינן לי' כאילו משתמש גם בצד נקבות. א"כ הבא עליו בצד נקבות יתחייב עליו ג"כ ונחשבנו כאילו שימש גם בצד זכרות שבו. אשר ע"כ נראה דהנה בא על האנדרוגינוס דרך זכרותו היינו כמו שחייב בכל זכר ומשכבו דומה למשכב האשה שלא כדרכה. וע"כ חשיב כבא על צד נקבות שלו ג"כ. כיון דמשכב זה שייך באשה ג"כ. משא"כ בבא עליו דרך נקבותו דמשכב זה ליכא בזכר. ע"כ חשיב כבא על צד נקבותו לבד. ולפי זה הטעם פשוט דפוסלו מהתרומה דבועל ודאי כבועל בצד זכרות שלו לבד דאין נקבה בועלת לעולם וק"ל: ו' הדעת הרביעי הוא דעת ר"י במתניתין דיבמות (פ"א.) דחשיב זכר גמור. ואמרינן דלענין קדשים לא חשיב לי' כזכר. ובזה י"ל שתי בחינות או דלענין קדשים דוקא משום דאיכא תרי מיעוטי הזכר הזכרים כדאיתא בבכורות יע"ש. או דבאמת לא חשיב לי' זכר גמור רק לחייב עליו סקילה כזכר. ועי' בתוס' נדה (כ"ט:) ד"ה אמר ודו"ק: סימן תא הלכות בכור בהמה ב"ה יום א' פ' קרח. לכבוד הרב וכו' מוהר"ר אבא נ"י אבד"ק באביעק. א בדבר הספק בכור שנולד לו מום באזנו אך לא נודע אם נפגם גם העצם ושוב בא הישראל ואמר שנולד בו מום קבוע. ושאל מעכ"ת לפי דעת הט"ז דהיכא שהישראל חייב לטפל בו חושדין את הישראל שעשה בעצמו. וא"כ ה"נ אין הישראל נאמן מחמת שפשע הישראל במה שלא מכרו לנכרי. אולם כ"ת רצה ללמוד היתר שאפשר שגם מתחילה הי' בו מום קבוע וגם אפי' לא נפגם מן העצם עכ"פ מום עובר הוי עכ"ד כ"ת: ב' תשובה. הנה הרא"ש הוכיח דמה"ת מותר להטיל מום קבוע במום עובר מבכור שאחזו דם שמותר להקיז אף במקום שעושה בו מום לרבנן. וזה מה"ת. אבל מדרבנן אסור להטיל מום קבוע בבע"מ עובר. דא"כ ל"ל לרב ללמוד איזה מום עובר. כשיסתפק לו יעשה מום קבוע. ועוד דא"כ למה לא ישחוט על אותו מום לרבנן כיון דאפי' לכתחילה מותר. א"ו בעלמא מדרבנן אסור והכא התירו מחמת שאם לא יעשה בו מום ימות יע"ש. והנה מדבריו משמע דלהטיל מום בבעל מום קבוע מותר אפי' מדרבנן מדכתב דלהטיל מום קבוע בבעל מום עובר אסור: ג) אולם מפשט הסוגיא לא משמע כן. דלא פליגי אלא למלקות. אבל לכתחילה מודו דאסור. ופלוגתתם ודאי אפי' במטיל מום בבעל מום קבוע דלדידי' לא הותר אלא פסהמ"ק לאחר פדיונם. עיין בסוגיא בכורות (ל"ג:) וכן משמע מהרמב"ם שכתב הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל מום אחר השני אינו לוקה. ופשט דבריו שהשני עושה מום כמו שהי' בתחילה מדכתב מום אחר ואעפ"כ לכתחילה אסור ועי"ש בהלכה ז' שהרמב"ם במום קבוע איירי ד) אבל י"ל לדעת הרא"ש דס"ל דדוקא בקדשים אחרים דבעי פדיון לאחר שהוממו אסור להטיל בהם מום. אבל בבכור דלאחר שהומם מותר לשוחטו במדינה והטמא יאכלנו. ודאי מותר להטיל בו מום. ע"כ לא אסר הרא"ש אלא בבע"מ עובר שעדיין קדושתו עליו. ופלוגתתם במטיל מום בבע"מ אינו אלא בשאר קדשים אפי' בקבועים. ובבכור ומעשר בעוברין דוקא. אבל בכור בקבוע דינו כפסהמ"ק לאחר פדיונם דמותר לכ"ע. וע"כ אף מדרבנן אין בו איסור. וע"כ י"ל דהרמב"ם נמי מודה בהא. והא דכתב אינו לוקה בשאר קדשים קודם פדיון איירי. אבל בבכור כיון דלא בעי פדיון כמו שנפדה דמי ופשיטא דמותר: ה ובהכי ניחא ליישב קושית התוס' בהא דפריך הש"ס בכורות שם בע"מ מעיקרו דקלא בעלמא הוא והקשו בתוס' דאימא בבכור בע"מ מעיקרו איירי דחל קדושה עליו ולאו דקלא בעלמא הוא. ולהנ"ל ניחא דבכור בעל מום קבוע דינו כפסולי המוקדשין לאחר פדיונם. והאמת היינו דמשני הש"ס דממעט פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. וממילא ה"ה בכור בע"מ קבוע דמותר. ואפי' הי' תם והומם. ואצ"ל בבכור בע"מ מעיקרא כמו שהקשו בתוס'. ממילא מוכח מדברי התוס' דלא ס"ל ההוא דהרא"ש. ואפי' בכור בע"מ קבוע מחייב ר"מ: ו' ובאמת לפי"מ שהעלה הרא"ש דאפי' ב"מ עובר מותר להטיל מום קבוע מה"ת יש לעיין דא"כ מה הקשה הש"ס בע"מ מעיקרו דקלא בעלמא הוא. הא משכחת לה בעל מום עובר מעיקרו דלאו דקלא בעלמא הוא. וא"ל דכיון דחל קדושה עליו שוב אין סברא לחלק בין מעיקרו ללא מעיקרו דא"כ מה