אבני נזר יורה דעה תלח

לחוד סגי. וא"כ איפוא כתב רש"י לשמואל בעינן ראשו ג"כ. אך להנ"ל י"ל דבכור אדם דבגלגולת תלה רחמנא וע"כ רובו לא חשיב לידה לגבי הראש. דאל"כ איך יתקדש אח"כ כשיצא כיון דבכור אדם בגלגולת תלה רחמנא כל זמן שלא נולד שום גלגולת השני י"ל דהוי פטר רחם. גם י"ל שמואל לשיטתו חולין (י"ח.) ואף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת כל הקנה. פירוש דבזה חשיב כאילו שחט כל הקנה. אבל בשאר הטבעות שהם בעצמם רק רוב לא חשיב שחיטה משום רוב לחודי'. א"כ ה"נ כיון דהראש ע"כ לא חשיב כילוד לענין בכור לא חשיב לידה משום הרוב לחודי'. ודברי התוס' (ס"ח:) בד"ה הוציא הם אליבא דהילכתא דלא קי"ל כרב ושמואל שם: ו ועתה בוא נבוא לענין הלכה מה שהקשה (באות ו') על פירושי בתוס' סוכה דבלולב בעינן (מעשה] לקיחה דוקא. דא"כ אם אינו מכוין לצאת בשעת לקיחה רק אח"כ לא יועיל. ידעתי מזה. אך באמת אינו קושיא. כמו בגט טלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני ובעינן מעשה נתינה ואעפי"כ מועיל על לאחר שלשים יום. ואם נפשך לחלק בין קנין למצוה. הנה גדולה מזה מצינו בה"ג ה' חנוכה דאם הדליק קודם זמנו וכבתה קודם הזמן זקוק לה הואיל והדליקו קודם זמנו. והיינו דלא חל המצוה עד הזמן. ואמאי יוצא כשלא כבתה הא שם ודאי מעשה הדלקה בעינן והדליקה חש"ו לא מהני. ע"כ דמהני מעשה של עכשיו שיצא אח"כ כשלא כלתה המעשה ז מה שהקשה שם עוד דא"כ לא יועיל כשחבירו נותן לתוך ידו. נפלאתי על זכרונו. כי בעת למדנו בין כסה לעשור סוגיא דפרק הוציאו לו דברתי מזה. ותרצתי דמועיל מטעם שליחות כיון דאוחזו בעצמו בידיו ודוקא בנתן חבירו לתוך חפניו כיון דחבירו אינו כה"ג אינו יכול ליעשות שליח כמו עבד שאינו נעשה שליח לגט: ח) מ"ש שם שביומא נשאר בתיקו בחפן חבירו וכן בבין הביניים. נפלאתי מאוד איך כתב בחפזו כ"כ ולא עיין בפרש"י ותוס' במקומו. דברש"י שם מבואר דהאיבעיא אם ולקח קאי רק אגחלים או גם אמלא חפניו. וכן כתבו התוס' להדיא (דף מ"ז:) ד"ה אלא ר"פ ומאוד נפלאתי שרצה להביא ראי' לסתור ש"ס ערוך בזבחים שהבאתי וגם בש"ס יומא הנ"ל מפורש כן לפי פרש"י ותוס' הנ"ל: ט עוד כתב שם גם בגוף הסברא דהוי כזה יכול וזה יכול אינני מבין כי הבכור שור כתב דוקא בשבת משום גזה"כ. הנה הבכור שור כתב וז"ל וא"ל כו' ניליף מהתם די"ל לענין חטאת שאני. ומבואר מדבריו דוקא מחטאת פטור אבל איסור תורה עשה, ולמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין ילקה. והרי מפורש ברמב"ם דפטור. ובריש ה' שבת דכל מקום שיאמר פטור כוונתו שאסור רק מדברי סופרים והיא הרחקה מן המלאכה. הרי להדיא שרק מדרבנן ודלא כהבכור שור [ועוד דראיית הבכור שור מקושית הש"ס ריש שבת והא אתעבידא מלאכה מבינייהו מוכח דסברא חיצונה לחייב וקרא רק לפטור מחטאת והרי בתוס' עירובין (ל"ג.) ד"ה והא זה עוקר וזה מניח אינו אלא מדרבנן]: י) ואמנם אנכי כתבתי בחידושי דדוקא בשבת פטור זה יכול וזה יכול משום דהוה מלאכה כלאחר יד. והבאתי פרש"י שכן כתב להדיא משום דכשיכול לעשותה לבדה לאו אורחה למיעבד בשנים. ובזה אינו יכול וזה אינו יכול אורחי' למעבדה בשנים. והבאתי דברי הרשב"א ב"ק שהביא כ"ת. גם הבאתי דברי הראב"ד שהביא השטמ"ק ב"מ בהא דתיעשה זה כמו שמונחת על גבי קרקע דדוקא כשאינו מוגבהת ג' טפחים מכח אחד מהם. אבל כשמוגבהת מכח אחד מהם חשיב הגבהה לכל אחד אף דזה יכול וזה יכול מוכח דס"ל כפרש"י. אולם דבריי בכאן נכונים שכתבתי לשיטת התוס' ומדבריהם שהביא הר"ן בע"ז פרק ר"י בשם התוס' דאם ישראל וגוי שפכו ביחד דכשזה אינו יכול וזה אינו יכול היין אסור. וכ"ש כשהגוי יכול וישראל א"י. והא דיין מותר. כשהישראל יכול לעשות לבדו. הנה מפורש יוצא מדבריהם דכשזה יכול וזה יכול היין מותר ועי"ש שהביא סוגיא דהמצניע. הרי להדיא דס"ל בכל איסורין הדין כן. ולאו דוקא בשבת לחוד: יא' ואמנם בתוס' שבת (צ"ג) ד"ה אמר מר זה יכול וזה אינו יכול שכתבו נראה דהא אינו יכול אפי' הוא בעל כח הרבה אלא שנושאה עכשיו בענין שאינו יכול לעשותה לבדו. ומדלא כתבו דברים אלו במשנה על זה אינו יכול וזה אינו יכול. משמע דבזה באמת פטור משום דאורחי' למיעבדי' לבדו כיון שהוא בעל כח הרבה. מ"מ דבריהם בסוכה נכונים עפ"י דבריהם במס' ע"ז. ועוד אפשר דגם לפי שיטת רש"י כשאין הלקיחה מכחו לבד רק גם ע"י אחר לא הוי לקיחה תמה. הארכתי קצת בפרט זה כי הוא מפתח לכמה ענינים בש"ס: יב) עוד כתב (באות ז') שמוכרע במקומו דפוסל חציצה במיעוטו מקושית הש"ס בכורות בתאומים. דע"כ הרחם נוגע לרוב היקף הראש. וכתב שאין לומר דשם הטעם משום שהרחם עצמו יש לו חצי' בחציצה ז"א דבחולין איבעיא ברוב פרוץ ויצא דרך עומד כו'. והנה מה שכתב רו"מ שאין לומר. הוא פי' הגמ' באמת שכן קושית הש"ס הוא רק משום שכל הרחם דוקא מקדש. ואי כדברי רו"מ דמשום שאין נוגע ברוב הראש אפי' מקצת רחם מקדש. מ"מ אין מקצת רחם זה נוגע בכל ראשו. [הדברים מגומגמין וכנראה יש כאן השמטה. המגיה]: יג' ומה שהוקשה לרו"מ דהא אפי' בפרוץ מרובה על העומד מבעיא לי'. לכאורה הוא קושיא. ובאמת לק"מ והוא כי הר"ן פרק הזרוע בהא דשותפות כהן פוטר מן המתנות הקשה הא קי"ל שה אפי' מקצת שה. ותירץ דשאני התם דחשיב כל שה כיון דכל שיות שבו מחויב עי"ש. ואני כתבתי בגליון שדברי הר"ן מפורשים בפרק השולח כיון דלא שייר בקנינו חשיב כולה אשה וה"נ בנ"ד כי בחולין מבעיא בפרוץ מרובה מי אמרינן דחשיב כולו פרוץ ואין בכור אפי' יצא דרך העומד או דילמא דעומד שבו חשיב עומד. וע"כ כיון שאין כאן אלא מקצת עומד זה חשיב כל הרחם מקדש כיון שכל הרחם שיש כאן נוגע בראשו: יד ואין לפקפק דכיון שמתחילה הי' לה כל הרחם לא חשיב המקצת שנשתייר בכולה. דהא בהשולח איתמר חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה ונשתחררה חד אמר פקעי קידושי ראשון וחד אמר גמרי.