אבני נזר יורה דעה תלו

דרובו ככולו כשנוגע בחציצה גרע. אני איני אומר כן. וטעם דברי התוס' דמצות ולקחתם הוא מעשה לקיחה ולשון הש"ס מדאגבי' נפיק בי' מבואר דצריך הגבהה ואם הי' קוף מניח לתוך ידו לא הי' מועיל וכדאיתא בזבחים (יד.) הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף ורמי לי' אידים בעינן למיהדר ומישקל זימנא אחריתי יע"ש] ומעשה זו צריך לעשות בידו בעצמו בלא חציצה. וע"כ אם נעשה ע"י ידו בעצמו וגם ע"י ידו בחציצה. כיון שהי' יכול ליקח במקצת היד בחציצה ג"כ. שוב לא חשיב מעשה מה שלוקח במקצת היד בלא חציצה דהו"ל זה יכול וזה יכול. ונראה דטעם דצריך ליקח בלא חציצה לאו משום דאי לאו הכי לא מקרי לקיחה כלל. שהרי בכהן דפוסל חציצה פרש"י משום דכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן ש"מ דאי לאו הכי הי' מועיל אלא או דילפינן לה בגז"ש מולקח הכהן או יש שום ילפותא אחריתי. ע"כ כיון שמעשה לקיחה נעשית ע"י ידו בחציצה ג"כ. הוי כמו זה יכול וזה יכול דלא חשיב מעשה: יג) וע"כ נ"ל דמה שהקשה על הרמ"א שכתב זאת רק חומרא שצריך להסיר הרצועות תפילין בעת נטילת לולב. משום דס"ל כהר"ן דחציצה לא פסול בלולב אלא משום דלא חשיב לקיחה תמה כשלוקח בחציצה. וע"כ פשוט שאין מזיק כיון שלוקח בלא חציצה ג"כ. וא"כ בנ"ד פשוט דאינו מזיק מה שנוגע מיעוטו בחציצה: יד אולם כל זה צריך דרישה ברופאים כי שמעתי שפעולת האינסטראמענטין להרחיב פי הרחם לא שאוחזין בראש התינוק כלל. וא"כ א"צ לכל הפלפול הנ"ל. גם אפשר שאף רוב המגולה ע"י האינסטראמענטין אינו נוגע בפי הרחם. וא"כ נבוא לבעיא דרבא אי נגיעת רחם מקדש או אויר רחם מקדש: טו זכינו לדין הראשון דאפשר לחייבו משום ס"ס. שמא כרכו בסיב ג"כ קדיש. ואת"ל בחציצה אינו קדיש שמא מקצת רחם מקדש. ומ"ש כ"ת דקי"ל בסי' ש"ה דאפילו בספק ספיקא פטור איני יודע מה זה. והרי הרמב"ם מחייב בספק ספיקא. והטור לא השיג עליו אלא משום דלא הוי ס"ס ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב. מ"מ במתנות כהונה מהני משום עני ורש הצדיקו שו"ר כן בקצוה"ח בקונטרס הספיקות] ואף שאינו מתהפך הפר"ח העלה דאפילו אינו מתהפך הוה ס"ס. אולם זה לדעת הרמב"ן אבל להתוס' אין זה מוכרח וצ"ע: ימחול להתוודע היטב גופא דעובדא ולהודיעני ואיה"ש אשיבהו שנית בל"נ: ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן שצב העתק תשובת הרה"ג מקונצק שי' ע"ז אז בהיותו בראדום. א אתמול הגיעני מכתב קדשו ונתמלא הבית אורה בראותי מכתב אצבעותיו הקדושים בפלפול עצום ומי אנכי שבאתי עד הלום לגשת לפלפל בדבריו הטהורים ומתיירא אנכי שלא ירוץ גלגלתי אך באשר ראיתי רצונו בסוף התשובה שהרשני לכתוב שנית מוכרח אני לעשות רצונו. וקודם שאבוא לגוף הנידון אעורר קצת במכתב קדשו בגוף החידוש באות ז' דצר"ה לא קדיש למפרע רק מה שיצא. אמת שכן כתב המהרש"א ז"ל בתוד"ה ר"ה. אך לפי מה שהקשו בסוף דבריהם שם מתמורה דלר"ה אף ביציאת מיעוט נאמר דברי הרב ודברי תלמיד מוכח מדבריהם דלר"ה ביציאת מיעוט כולו נתקדש אם יצא רוב אח"כ: ב) אודות הקושיא העצומה (באות ג') מבכורות דהקושיא של הגמ' לא אתי כר"ה. [מה דמאלים הקושיא מרב רבי' דר"ה. ברמב"ן פ"ג דבכורות הגי' רב אשי וכן הגירסא ברא"ש ז"ל בכורות (ט') וכן בתוס' סוכה שם להמעיין בט"ז סימן שי"ט סובר דלא אמר ר"ה רק בשליש דוקא משום דהוא רוב מרוב הראשון עכ"פ. אך מקושית התוס' חולין (ס"ט:) מגדיא באזני' לא משמע כן קצת: ג גם ראיתי במכתב קדשו (אות ט') שנתקשה לשיטת הרמב"ן ז"ל דבבכור לא מהני רוב להתקדש מה שבפנים דבעי' נגיעת רחם ממש. דא"כ איך מהני גם ברוב אבר להתקדש מה שבפנים. ראיתי ברי"ט אלגזי סימן ל"ד שסובר לאמת כן והוכיח כן מרמב"ם ז"ל דגם המיעוט צריך דוקא לצאת: ד' מה דתמה במכתב קדשו (באות י"א) דלשיטת הרמב"ן ז"ל אם נאמר דבגולגולת תלה רחמנא איך יתקדש ביצא רובו מסורס. לא ידעתי אם מצינו דבבכור אדם יתקדש ברוב גופו. כי הרי מצינו בנחלה לא מהני רוב גופו משום דבעי יכיר כמו דפשיטא לי' לבעל מהרי"ט אלגזי ריש יש בכור ד"ה איברא דלא כמ"ש הש"ש שמעתתא ז' פט"ו דפשיטא דמהני בנחלה רוב גוף ומכח זה הוכיח שיטת הר"ת דגם בגוף יש טביעת עין: ה) ובגוף הנידון חקרתי במילדת ואמרה שהי' באמת תחיבות הכפות אל תוך גופה תחת אזני הולד ובעת שהי' הכפות תחובים אחזוה צירים ויצא הולד. והנה הכפות שראיתי מכבר הי' מחזיקות רוב היקף הראש. אך עתה בבוא התשובה טרחתי אחר אותם הכפות עצמם שהוציאו בהם ואין בהם רוב היקף כי הכלים מכלים שונים. ובעבור זה לא כתבתי מתחילה בבירור שהי' רוב היקף ובודאי יהי' הפדיון איה"ש ביום א' משפטים הבע"ל כהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א: ו) אך באתי לדון לפניו בקרקע ולא להלכה ח"ו כי הנה הסברא שראיתי במכתב קדשו באות י"ב בתוס' דסוכה דכוונתם דכיון דצריך מעשה. המעשה נתייחס למה שבחציצה כמו למה שאינו חוצץ. וממילא הוי כזה יכול וזה יכול. הנה בגוף הנידון דלולב בעי לקיחה דוקא צ"ע קצת מתוס' סוכה (ל"ט) דהרי נתנו עצה להברכה דלולב שלא יתכוון לצאת עד אחר הברכה. והרי אם אינו מכוון בשעת לקיחה מה מועיל אח"כ מה שאוחזו בידו. גם לשון המג"א סימן תרנ"א סק"ח שכתב לכן לא יתננו והלא בלא"ה אם נותן לתוך ידו של חבירו לא מהני כמו ביומא (מ"ט:) חפן חבירו כו'. גם הרי ביומא שם נשאר בתיקו אף דכתיב ולקח. ואף בין הביניים נשאר בספק. אף דבזה לא הוי לקיחה כלל. גם בגוף הסברא דהוי כזה יכול וזה יכול בעניי אינני מבין כי כבר העלה הבכור שור בחי' לחולין (דף פ"ב) דדוקא בשבת הוא גזה"כ. וכן בהעלאת אבר בחוץ. אבל בכל דוכתא מקרי שכ"א עושה כל המעשה וכן