אבני נזר יורה דעה תלה

לידתו לחייב כשהי' בלא חציצה. ואין לומר דסוגיא דבכורות אליבא דרבה דא"כ הו"ל לרמב"ם לפסוק כסתם גמרא. בפרט דרב דמשני קושית הש"ס דבכורות הילכתא כוותי' באיסורי והוא רבי' דר' הונא: ד) ע"כ נראה דהנה בודאי טעמא דר' הונא דאמר למפרע הוי לידה משום דסופו לצאת כולה. ע"כ אמרינן דאפילו במקצת הוי לידה כשיצא אח"כ כולו. וכן הא דבראשו לבד הוי לידה ולא נשדי ראשו אחר רובו בפנים דכל מקום שרובו שם ראשו נזרק כדאיתא בסוכה (י':) וכן כשיצא רובו אף שראשו בפנים חשיב כולו כילוד. וה"נ נאמר להיפוך ביצא ראשו לבד. בכ"ז הטעם משום דסופו לצאת וכמ"ש הרמב"ן בחי' בהא דאיבעיא אם הלכו באברים אחר הרוב דאחר רוב אבר שבפנים אין להטילו שאין מיעוט שבחוץ עשוי להחזיר לפנים כדי שנטיל אותו אחר הרוב. מבואר דהא דיצא רובו הוי כולו כילוד משום דעשוי לצאת כולו. וזה הטעם ג"כ ביצא ראשו וזה ברור. ור"ה הוסיף דאפילו במקצת כשיצא אח"כ אגלי מילתא דמעיקרא הוי לידה שהרי יוצא והולך. ואין זה תלוי בברירה כיון שעומד לכך. וע"כ כשיצאו שניהם כאחד רק שאחד הקדים מעט ומ"מ לכך עומד מתחילה לצאת שניהם כאחד. רק שאי אפשר לצמצם שלא יהי' מתקרב לחוץ יותר. וכיון שמתחילה הי' עומד לצאת בחציצה לא מתקדש למפרע. משא"כ ביצא שליש דרך דופן אין לומר דהי' עומד לצאת רוב האחר דרך רחם דהי' אפשר שיצא כולו דרך דופן ה) וא"כ בנ"ד שכתב כת"ר נ"י שאחזו להוולד תחת אזנים. ומתחילה עומד לצאת גוף הוולד לבד הראש בלא חציצה. חשבי' לי' כאילו יצא כך ומתקדש מחמת הרוב תיכף בשעת יציאת ראשו. שהרי ראשו לבד לא הי' נחשב לידה לולא דחשבינן כאלו הגוף ג"כ יצא כיון שעומד לכך. נמצא שכיון שחשיב כאילו רובו נגע ברחם אף שהראש לא נגע. מ"מ עיקר לידה הי' בנגיעת רחם. שהרי הראש בלא הגוף לא מהני ורוב לחודא מהני דקי"ל בכל התורה רובו ככולו והו"ל לידת הראש כמו מסייע לבד דאין בו ממש: ו עוד יש להביא ראי' דראש לבד לא חשיב לידה רק מחמת דחשבי' להגוף ג"כ כילוד. שהרי כתבו התוס' חולין (ס"ח) בהא דיצא מחותך עד שיצא רובו דאף דמיעוט שבפנים לא הוי כילוד. מ"מ האשה טמאה לידה ברוב וולדה. וקשה דא"כ כשיצא היום רובו מחותך ואח"כ יצא ראשו למחר נמני ימי טומאה וימי טהרה מלמחר שהרי לידת הראש ג"כ הוה לידה. אלא ודאי דלידת הראש בעצמותו לא הוה לידה וכיון דזכינו לדין דלידת הראש לא הוי לידה אלא משום דחשבי' להגוף ג"כ כאילו יצא. והרי מבואר בחי' הרמב"ן הנ"ל דהטעם משום סופו לצאת. וא"כ מהיכי תיתי שנאמר כאילו יצא הרוב בחציצה. שהרי סופו לצאת בלא חציצה: ז) וכל זה לפלפולא. אך באמת יש לדחות הקושיא שהקשיתי מההיא דבכורות דנימא למפרע הוא קדוש כיון שתחילת לידתו הי' בלא חציצה. די"ל הא דאמר ר"ה למפרע הוא קדוש. היינו דוקא אותו מיעוט שיצא. ופירוש ומכרו לנכרי. היינו שמכר אותו שליש לבד. ע"כ כיון דלמפרע קדוש אותו שליש לא מהני בי' מכירה. ובלאו הכי צ"ל כן לשיטת הפוסקים דעובר במעי אמו ליתי' במכירה. וע"כ ביצא שליש תחילה דרך דופן כיון דאותו שליש אינו קדוש אף רוב שלאח"כ אינו מתקדש כיון דפתיכא בי' חולין. דשותפות נכרי פוטר מן הבכורה מה"ט. אבל להיפוך ביצא שליש דרך רחם והשאר דרך דופן או בחציצה. נהי דאותו מקצת יתקדש השאר לא יתקדש דהא פתיך בי' חולין. וכ"ש דרובו חולין אף אותו מקצת אינו קדוש: ח) ויש להביא ראי' דאפילו למפרע הוא קדוש הוא רק אותו מקצת. דאין לומר דכולו חשיב כילוד למפרע דא"כ נמני ימי טומאה וימי טהרה למפרע במקצת שיצא ביום ראשון. והרי הלכה רווחת בש"ס להיפוך. אלא ודאי כדכתיבנא בנא. וכיון דאין ראי' מההיא דבכורות אין לנו לחדש זה מדעתינו ט) וגם כי יש לומר לפמ"ש הרמב"ן וז"ל כגון שיצא חציו ברוב אבר כו' או דילמא אפילו למ"ד יש לידה כו' לא מקרי ילוד לענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלה רחמנא והרי לא קדשהו לא כותלי בית הרחם ולא אוירו ע"כ הרי מבואר דאף דחשבי' לי' כאילו יצא. מ"מ לא חשיב משום זה נגיעה בכותלי בית הרחם. הן אמת דלפי"ז צ"ל הא דביצא ראשו או רובו לבד כולו מקודש. לאו משום דחשבינן כאילו נגעו כותלי בית הרחם בכולו. אלא דממילא מתקדש השאר מכח ראשו או רובו. וא"כ קשה ביצא שליש דרך דופן יתקדש אותו השליש אגב הרוב שיצא אח"כ. וצ"ל לדעת הרמב"ן דלמפרע הוא קדוש שכולו מתקדש אגב המיעוט שיצא מתחילה אם יצא רובו אח"כ. וכיון דאם הי' יוצא המיעוט דרך רחם הי' כולו מתקדש אז. ע"כ כשיצא דרך דופן כולו חולין. ומ"מ בנ"ד לשיטת הרמב"ן בודאי אינו קדוש כיון שלא נגע בראשו. והרוב הנשאר דחשבינן לי' כיוצא לא חשבינן לי' כאילו נגע א"כ אינו קדוש: י) ואין לומר דמ"מ יתקדש אח"כ כשיצא רובו בלא חציצה. דומיא דיצא חציו ברוב אבר דחשיב כילוד לשאר דברים לשיטת הרמב"ן [דלא כהתב"ש] ולענין בכור לא נתקדש משום דליכא נגיעת רחם. ומ"מ כשיצא אח"כ נתקדש אף דכבר הי' כילוד מתחילה וה"נ נאמר כן. אינו דומה. דמ"מ לענין בכור כיון דבעי נגיעת רחם שוב לא חשיב לידה כלל יציאת חציו ברוב אבר כיון דלא משכחת לה שיתקדש באופן זה. משא"כ ביציאת ראשו כיון שאם יוצא בלא חציצה מתקדש. שוב לא מהני נגיעת רוב אח"כ כשיצא הראש בחציצה וכמו דלר"ה דמלפרע קדוש כשיצא תחילה דרך דופן לא מהני יציאת רוב אח"כ. ה"נ ביציאת הראש כיון דלכ"ע הוי לידה לא מהני יציאת הרוב אח"כ: יא) גם הטעם שכתב כת"ר משום דבגלגולת תלה רחמנא נכון. הן אמת דלשיטת הרמב"ן א"א לומר כן. דא"כ איך יועיל יציאת רוב כשיצא מסורס בבכור הא לא נגע הגלגולת ברחם. אלא כבר כתבנו דלשיטת הרמב"ן בנ"ד פשוט דא"צ פדיון. יב) וכל זה אם הכפות הקיפו רוב היקף הראש אבל אם הי' רוב היקף מגולה לדעתי צריך פדיון. ומה שלמד מתוס' סוכה. כהלכתא בלא טעמא. דאף שאם לא הי' נוגע אלא במקצת ידו הי' שמי' לקיחה. מ"מ כשנוגע בכולו ידא ובמקצת הוי חציצה גרע. וכן בכהן, וה"נ בנ"ד אף שאם הי' נוגע רק ברוב היקף הי' מועיל ד