אבני נזר יורה דעה תלד

רק אף בפירוש הכתוב בעצמו כהא דימים שנים לטעמא דר' נחמי' משום דמספר שנים ודאי עיי"ש. וע"כ בכלאים שעטנז. דיש לפרש שני מינים ממש. ויש לפרש אפי' במין שיש בו חילוק קצת כגון שחור ולבן. ומ"מ שני מינים ממש פשיטא דהוי שעטנז אז תופסין הודאי שני מינים ממש. וזה לפי שיטת גמ' דידן כר' נחמי' משום דיש בכלל המרובה מועט. ע"כ א"צ קרא לזה. וירושלמי יש לומר דאזיל לשיטת ריב"ב דדוקא באין קצבה להמרובה. והכא יש קצבה להמרובה דכל חילוק שיש בצמר אסור: ג ויש לומר עוד דהנה בתוס' יומא (ע"ב.) בהא דתפשת מרובה כו' לפי הטעם דהמרובה ספק ע"כ אין מקילין מספק עיי"ש. וא"כ בכלאים אדרבה נתפוס לחומרא שכל חילוק אף במינו אסור. אך י"ל לפי הס"ד דלית לן לימוד על היתר כלאים בציצית. ומסברא אינו דוחה דהא ל"ת, חמור ומדצוותה תורה לתת תכלת בציצית. ואי אמרת שחור ולבן הוי כלאים. תצטרך לומר גזירת הכתוב הוא נגד הסברא דל"ת הוא תמיר מעשה. ע"כ הסברא מכרעת דלא הוי כלאים רק בשני מינים ממש וצמר ופשתים מיותר והירושלמי לפי האמת דכלאים בציצית שרי. ואין ראי' מתכלת דשחור ולבן לא הוי כלאים: ד) אך אין תירוץ זה ברור בעיני. כי יש לומר דאף את"ל שחור ולבן הוי כלאים. זה מה שהוא שחור בטבע. ולא מה שהוא צבוע תכלת. אך י"ל כתירוץ הא'. ואי דנחמיר לאסור מספק. הלא הפר"ח והכרו"פ והנוב"י פסקו כהרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, כן נ"ל ליישב אם לא נדע תירוץ מרווח מזה: דברי דו"ז הדו"ש הק' אברהם. סימן שצ ב"ה יום ב' חיי נשיש לפ"ק פה סאכטשאב שלום לכבוד חתני חביב אלי כבני החריף ובקי משכיל ומפואר מגזע היוחסין מכל פינה מוהר"ר יצחק יהודה נ"י כעת האבד"ק קוטנא]. א אשר כתבת שהאחרונים הקשו להרשב"א דהנאה בהדי מצוה מותר. א"כ מאי צריך קרא להתיר כלאים בציצית. ותרצת דהא כלאים אינו אסור בהנאה אך צריך לבישה דאית בי' הנאה והא בחוש שיש לו הנאה. אך הנאה בהדי מצוה מותר אך לא לבישה בהדי מצוה. הדברים נראים: ב אך עיקר הקושיא לא אוכל להאמין שיקשה אותה מי שיש לו מוח בקדקדו [עי' יבמות ט'.] שהרי כל הטלית נעשה כלאים. ואין המצוה רק הציצית לא הטלית. וא"כ אף את"ל שלבישת הציצית מותר. מ"מ לבישת הטלית אסורה שאם תפר חוט פשתן בבגד צמר מצד אחד אסור ללבוש אף הקצה הטלית שאין בו פשתן לבד כמבואר בש"ך סימן ק"ה ס"ק י"ז. וא"כ הוה אמינא דאסור ללבוש הטלית: ג' אשר הוקשה לך על הרשב"א דא"כ גם למ"ד אשר מצות ליהנות ניתנו למה יאסר. לא קשיא. דטעם רשב"א דהנאה בטילה להמצוה. אך למ"ד ליהנות ניתנו הרי העיקר הנאה: דברי חותן זקינך דו"ש וש"ת ושישלח לך השי"ת רפואה ותהי' בריא אולם לתורה ופלפול ועבודה. הק' אברהם סימן שצא הלכות בכור אדם ב"ה ג' פ' בא תרל"ה לפ"ק פה קראשנעוויטץ. שוי"ר ישפות ד' לכבוד אהו' ידידי החריף ובקי בחדרי תורה משנתו זך ונקי כש"ת מוהר"ר יואב יהושע נ"י: א) שאלתו שאלת חכם הגיעני בדבר ילד בכור שהרופאים הוציאוהו מרחם אמו בכפות באופן שהכפות הי' מפסיקים בין ראשו לרחם. ולדינא אני מסכים עם כת"ר דפטור מפדיון באופן אם לא הי' רוב היקף הראש נוגע ברחם כמו שיבואר בסוף דברינו. עי' בסוף דברינו שהנחתי בצ"ע משום ס"ס]. ולאשר אהוב לי לישא וליתן עמו בהלכה אשיבהו קצת בפלפול. ואומר אני כי יש מקום לחייבו בפדיון אפילו כל ראשו מכוסה בהכפות. דהנה בפרק בהמה המקשה (ס"ט:) איפלגו רב הונא ורבה ביצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר ר' הונא אמר למפרע הוא קדוש וכיון דנפק לי' רובי' איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה קדוש ומאי דזבין לא כלום זבין רבה אמר מכאן ולהבא קדוש ומה דזבין שפיר זבין. עוד שם פליגי ביצא שליש דרך דופן ואח"כ שני שלישים דרך רחם. רב הונא אמר למפרע הוא קדוש ורובא קמא ליתי' ברחם. ומבואר שם בגמ' דהני תרי פלוגתא בחד טעמא שייכי ולכאורה אינו מובן. וכבר עמד בזה הרב מהרי"ט אלגזי ותירץ בדרך רחוק כמבואר למעיין: ב) אולם ברורן של דברים ביצא שליש דרך דופן לרבה קדוש אף דמכי יצא שליש שני דרך רחם כבר הזה כולו כילוד ועדיין אינו מתקדש דהא לא נפק כל הרוב דרך רחם. ומה שיוצא עוד דרך רחם אינו מועיל דכבר הי' כילוד מתחילה. מ"מ דומה להגרים שליש ושחט שני שלישים דקי"ל דכשר אף דכי נפיק חיותא ליכא רוב בשחיטה ומיעוט בחרא כמאן דליתי' דכבר כלה חיותא. מ"מ כיון דשליש קמא בהגרמה אין בו די שיצא חיותא חשבינן לי' כמאן דליתי'. וכיון דאיכא רוב בשחיטה כשר. וה"נ דכוותי'. אבל למ"ד למפרע הוא קדוש דאגלי מילתא דמעיקרא הוה לידה. נמצא דאגלי מילתא דשליש ראשון שיצא דרך דופן לבד הוי לידה. ואין השני שלישים שיצאו אח"כ מועילים כלום. למה זה דומה ליצא ראשו דרך דופן ואח"כ יצא שאר גופו דרך רחם דודאי אינו קדוש. וכההיא דיש בכור דיצא פדחתה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה: ג' והנה הרמב"ם פסק כמ"ד למפרע הוא קדוש (בתחילת לידתו) ולכאורה קשה דא"כ מה מקשה הש"ס בכורות (ט':) בהא דיצאו שני ראשיהם כאחד נהי דאי אפשר לצמצם חציצה מיהא איכא. ופרש"י הא קודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו לבין הרחם. הא למפרע הוא קדוש בתחילת לידתו ואז לא הי' חציצה. וכי היכא דאזלינן בתר תחילת לידתו לפטור כשתחילת לידתו הי' דרך דופן. כמו כן להיפוך ניזול בתר תחילת