אבני נזר יורה דעה תלג

וכו'. וזה פי' הגמ' דהו"א דבזמן דליכא פסח ליכא מצה וא"כ גם לא התחיל אלא בארץ דבמדבר לא נתחייבו דכתיב בי' ביאה. וא"כ צריך בערב תאכלו מצות וגו' לחו"ל ודו"ק. וא"כ לדידן דקי"ל כר' יוחנן דקדשו בכורות במדבר לא קשיא מתפילין ומפ"ח דחד ביאה כתיב בהו. [נראה דכל סימן זה כתב בילדותו בהיותו כבר שיתסר ושבסר ע"כ הוא בקיצור וצריך עיון. המגיה]: סימן שפז ב"ה יום ועש"ק תולדות פה קראשנעווי"ץ. אל כבוד העלם המשכיל המיועד להיות גיסי אהוב לבי מחמד עינינו החריף מוה"ר יצחק חיים נ"י. הגיעני שמחתי בשלומך ובשלום תורתך א) מכתבך כן תגדל למעלה למעלה ואילנא רבא תתעביד. ובדבר הקושיא האיך יוצאין בחדש שלא יחול עליו איסור חמץ. כבר תירץ בזה גדול אחד דאדרבה כיון דכל זמן שהוא מצה הוא מותר משום עשה דוחה ל"ת ואין איסורו חל עד שיחמץ והוי איסור בת אחת: ב) ובזה יש ליישב קושיית השעה"מ האיך דוחה הלוא אפשר לקיים שלא כדרך הנאתן. ולהנ"ל ניחא. דאם נאמר דאסור בכדרך הנאתן שוב לא יחול איסור חמץ על איסור חדש ולא יצא ידי מצה אף בשלא כדרך הנאתן וע"כ הותר כדרך הנאתו דלא חשיב אפשר לקיים שניהם בכהאי גוונא כמ"ש התוס' יבמות (דף ו'.) גבי עשה דיבום דלא חשיב אפשר לקיים שניהם בחליצה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אף דעכשיו דאמרינן דוחה אפשר בחליצה. וכן מבואר בדבריהם בפסחים (נ"ט.) בד"ה אתי עשה. והי' בזה שלום: מאת אוהב נפשך ודו"ש הק' אברהם. סימן שפח הלכות כלאים ב"ה אור ליום ג' ט"ז אדר תרח"ם לפ"ק פה סאכאטשאב. שלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי ולבבי הרב הגדול המפורסים נ"י ע"ה פ"ה איש חמודות שלשלת היוחסין כקש"ת מוהר"ר אביגדור יהודה נ"י אב"ד ור"מ בק"ק קויל. מכתבו הגיעני. וע"ד מ"ש מעכ"ת דהרמב"ם א) יקרת בה' כלאים פ"ג ממעט משדך דכלאי זרעים מותר בשדה חבירו. והראב"ד השיג דאין זה אלא לר' שמעון. א"כ עיקר השגה שלו רק אליבא דחכמים דפליגי על ר"ש. אבל לר"ש מודה דגם כלאי זרעים אין אדם אוסר ומותר לכתחילה. וקשה שהרי הרמב"ם פ"ה מה' כלאים הלכה ח' פוסק כר"ש והראב"ד לא השיג עליו עכ"ל מעכ"ת: ב) בקושיא זו קדמו בגליון הש"ס על הירושלמי והניח בצ"ע. ולפענ"ד לא קשיא. דהנה קשה נהי דשדה חבירו לא נעשה כלאים מ"מ הא שלו נעשה כלאים והרי הוא עובר על בשדך לא תזרע כלאים אך הנה במנחות (ט"ו.) גבי השוחט תודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר אף בזו התודה אינה מפוגלת והלחם מפוגל. ומקשה הש"ס כיון שהתודה אינה מפוגלת איך תפגל הלחם. ומביא ראי' מהא דמעשה שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. הנה שגפנים אוסרים את הזרעים אף שאין נאסרין. ודחי הש"ס התם קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן. לדידי' דעבד איסורא קנסוה רבנן לחברי' דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן. ובתוס' יבמות (פ"ג.) דלר' יוסי ור"ש דס"ל גם בתבואה אף דהוי דאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם דידי' מותר. וסוגיא דמנחות הנ"ל כחכמים דבדאורייתא אוסר שאינו שלו יע"ש. ולפי זה ניחא דמותר לזרוע כיון שגם שלו אינו נאסר: ג) אך הרמב"ם הלא פסק בפרק ה' גם בתבואה אין אוסר שאינו שלו. ואעפי"כ שלו נאסר. ואזיל לטעמי' דפסק גם בשוחט תודה לאכול ממנה ומלחמה למחר התודה מפוגלת והלחם אינו מפוגל. וא"כ קשה שפיר על הרמב"ם. והא דכתב הראב"ד דלר"ש ניחא. היינו דר"ש ס"ל שגם שלו אינו נאסר. וכן משמע בר"ש. והא דמסיים אבל לחכמים אין הכוונה חכמים דפליגי על ר"ש ור' יוסי. אלא ר' יוסי בכלל חכמים. וכן פירש המפרש שעל ירושלמי עיי"ש שהוכיח מדלא אמר ר"ש כדעתי' משמע שזה ענין בפני עצמו עיי"ש. אלא שהוא פירש דר' יוסי לא סבירא לי' דאינו אוסר רק בכלאי הכרם. ור"ש סבירא לי' גם בכלאי זרעים. ולהראב"ד צ"ל דר"ש סבירא לי' גם שלו אינו נאסר וכן משמע בר"ש. ולפי דברי המפרש הנ"ל אזלי קושייתו שעל תשו' נודע בשערים. אך עכ"פ הי' לו להמחבר נודע בשערים להביא דברי הרמב"ם הנ"ל: ד) וגוף קושיית השואל מחורש כלאים בשביעית יש ליישב בפשיטות עפ"י דברי הר"ש פ"ז דכלאים דהזמורות נאסרים בשביעית דאין הפקר רק הפירות א"כ חיוב מלקות משום הזמורות. ותירוצו דמר צריך עיון ארוך בסוגיא דבת ששית הנכנסת לשביעית ואין הפנאי מסכים כעת: ידידו עוז הדוש"ת הק' אברהם. סימן שפט בשולי המכתב להרה"ג כו' מוהר"י נ"י אבד"ק נאשעלסק. א) אשר הקשה בגמ' יבמות (דף ד':) דקאמר לתנא דבי ר' ישמעאל סתם בגדים צמר ופשתים צמר ופשתים דכתב רחמנא גבי כלאים למה לי והקשה כבודו שהרי הירושלמי הביאוהו הר"ש והתיו"ט ליש כלאים בהמתך לא תרביע כלאים יכול אפי' שחור ולבן בגד כלאים שעטנז יכול אפי' שני מיני צמר שני מיני פשתים תלמוד לומר צמר ופשתים יחדיו דוקא אלו מינים מחולקים לגמרי. ומזה נלמד להרבעת כלאים וכלאי זרעים דוקא שני מינים ממש. וא"כ צריך קרא דצמר ופשתים יחדיו ללימוד זה: ב' והנראה לי בזה. דהנה בתוס' סוכה (ה') תפשת מרובה לא תפשת עיקר הטעם דיש בכלל מרובה מועט. ע"כ תופסין המיעוט הודאי ומניחין ספק המרובה. ולאו דוקא במיליף ממקום אחר