אבני נזר יורה דעה תלב

העומר לשתי הלחם וחליף עלייהו שתי הלחם ועומר מאי כסדרן שריין שלא כסדרן לא שריין או דילמא שלא כסדרן נמי שריין. ופשיט לה מהא דאמר רע"ק אם אתה אומר עומר בא מן החטין אין שתי הלחם ביכורים ואם איתא משכחת לה דזרעינהו בין עומר לשתי הלחם ומשני מי סברת ביכורים לפירא קאמרינן למזבח קאמרינן והא אכיל לה מזבח מפירי דהאי שתא ופרש"י שהרי גדלו ביחד. ולפי זה לא מתוקמא בעיין רק במנחת קנאות שבא מן השעורין דאי במנחת חיטין אם יביא אותה קודם לשתי הלחם לא יהי' שתי הלחם ביכורים. ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ז מהלכות תרומות ומעשרות תבואה שזרעה קודם לשתי הלחם וקצרה לאחר העומר הרי זה ספק אם מביא ממנו מנחות קודם לשתי הלחם. וא"כ הי' צריך לבאר דדוקא במנחת קנאות הספק אבל בשאר מנחות פשיטא דאסור: יג) ונ"ל דלכאורה קשה על תי' הש"ס דהא בין העומר לשתי הלחם דשנה הבאה שנה וחמשים יום. והנה בר"ה (דף י"ג.) מבואר דתבואה שהביאה שליש לפני ר"ה נקצרת בחג. הרי דבחמשה יום מליא משליש עד גמר בישולה. והנה בסוגיא שם עומר שהקריבו ישראל במדבר מהיכן הקריבוהו א"ל כל שלא הביא שליש ביד נכרי אלמא קים להו ופריך דילמא לא עייל כלל ומשני בחמשה יומא מי קמליא אלא ארץ צבי כתיב בה ה"נ ארץ צבי כתיב בה. ובתוס' שם הקשו אע"ג דלעיל אמר דט"ו יום צריך שישהה עד גמר בישולה שאני עומר דסגי באבוב עיי"ש. ומ"מ מבואר דלפי קושית הגמ' ודילמא לא עייל כלל ראוי' התבואה לגדל בחמשה עשר יום משליש עד גמרה ובחמשה ימים מתחילתו עד אביב. וכ"ש שבעשרים יום ראוי' לגדל מתחילתו עד סופו. וא"כ יכולים העומר והשתי הלחם לגדל בשתי שנים באופן שלא יגדלו בשנה אחת כלל: יד) וצ"ל דהש"ס דהכא סובר כר' ירמי' דאינו יכול לגדל מתחילתו עד אביב בחמשה ימים. וא"כ קשיא עומר שהקריבו ישראל מהיכן הקריבוהו. ואין לומר כל שלא הביא שליש ביד נכרי. דהא קי"ל דאפי' קודם שהביא שליש כל שקצרו לאדם הוי קצירה. וא"כ הגיע לקצור ביד נכרי. וע"כ דהש"ס תירץ למארי' דהאי מימרא דהוא רע"ק דסובר דלא מקרי קצירה עד גמר בישולה. אבל לדידן ע"כ לומר דעומר שהקריבו ישראל במדבר הקריבו מתבואה שלא גדל כלל ביד נכרי ומוכח דתבואה יכול לגדל בעשרים יום. ומשכחת שיבואו שתי הלחם מאותם שזרעו לאחר הניסן. היוצא מזה שהרמב"ם דחה לסוגיא לפי שיטתו דחדש בחו"ל דאורייתא. וא"כ איכא סייעתא מסוגיא זו לדעת רבינו ברוך דחדש בחו"ל לאו דאורייתא: טו) שוב ראיתי בתוס' מנחות (דף מ"ה:) שכתבו דבמדבר לא קרבו שתי הלחם משום דכתיב כי תבואו אל הארץ. ומבואר מזה כדעת רבינו ברוך. דאל"כ נדרוש ממושבות דכתיב גבי שתי הלחם דמותר להביא מחו"ל כנ"ל: טז) ואגב אזכיר מה דתמוה לי בדברי התוס' שם שכתבו דלרע"ק דסבירא לי' דביאה לאו לאחר ירושה וישיבה משמע ע"כ קרבו במדבר. והרי בבכורות פליגי ר' יוחנן ור"ע אם קרבו בכורות במדבר ופריך לר' יוחנן והא כתיב כי יביאך וא"ר אלעזר משום דכתיב והיו בהוייתם יהיו וכי יביאך דרשינן לה עשה מצוה זו בשביל שתכנס לארץ. ומוכח דאי לאו קרא דוהיו הוה אמרינן דאינו נוהג במדבר. ואין לומר דס"ל דביאה לאחר ירושה וישיבה משמע. דא"כ מאי אריא במדבר אף בארץ לא הי' נוהג עד שבאו לשילה: יז) ועוד נראה דלדעת הראב"ד דתרומה בחו"ל דאורייתא אין חדש אסור בחו"ל רק דרבנן דהנה בקידושין (ל"ז) איבעיא להו חדש לת"ק דאורייתא או דרבנן. דאורייתא וה"ק ת"ק חוץ מן הערלה והכלאים דהילכתא גמירי לה וכ"ש חדש דמושב כל מקום שאתם יושבים משמע ואתי ר' אליעזר למימר חדש אינו נוהג אלא בארץ דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע או דילמא ר"א לחומרא פליג עיי"ש. ולכאורה למה הקדים דערלה וכלאים הלכתא גמירי לה. שהרי בסוף ערלה תנן בהדיא דכלאים מדברי סופרים. ומה צורך להש"ס לומר דמתני' פליג מההוא דערלה. ונ"ל דהנה בקידושין (דף ל"ח.) תניא רשב"י אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ודין הוא שינהגו בין בארץ בין בח"ל ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור הנאה נוהג בין בארץ בין בחו"ל קו"ח לכלאים כו' ובסוף הסוגיא כתבו התוס' דמש"ה אנן לא דרשינן לההיא ק"ו משום דכתיב גבי כלאים שדך למעט חו"ל. ולפי זה קשה דיש לומר להיפוך ומה כלאים איסורו איסור הנאה כו' קו"ח לחדש שאינו נוהג בחו"ל. ואין לומר הא גלי קרא מושבותיכם ז"א דהא לר' ישמעאל דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע רק פריך לי' ר"ע משבת והשיב לו ר"י שבת קו"ח היא הרי דמשום קו"ח עקרינן לקרא מפשטי'. ה"ה דלר"ע דמשום ק"ו מפרשינן לקרא לאחר ירושה וישיבה. אמנם למ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן משום דבטלה קדושת הארץ וה"ה דבטל לענין כלאי הכרם. אבל חדש ע"כ בזמה"ז דאורייתא משום דכתיב לדורותיכם כנ"ל. וא"כ איכא פירכא מה לחדש שכן נוהג בזמה"ז. אבל בעל האיבעיא ס"ל כר' יוחנן דתרומה בזמה"ז דאורייתא. ע"כ הקדים דערלה וכלאים הלכתא גמירי לה ומתני' דערלה כמ"ד דרבנן. וא"כ לדעת הראב"ד דפסק כר' יוחנן ע"כ חדש בזמה"ז אינו רק דרבנן: יח) בקידושין (דף ל"ז:) מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי סד"א בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. והקשו בתוס' דהא בפסחים ילפי לה מקראי. ותירצו דחד לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים. והקשה מהרש"א דקשה קושיית הגמ' דלחו"ל א"צ קרא דחובת הגוף הוא. ותירץ דהו"א דבחו"ל פטור משום דהוי בדרך רחוקה ובא"י לא משכחת לה שיהי' בדרך רחוקה דהא מחויב לעלות לרגל. ודבריו תמוהים דהא לדרך רחוקה מיותר קרא בפסחים. ע"כ נראה דהנה הרמב"ם בפ"י מהלכות מאכלות אסורות כתב דערלה אין נוהג בח"ל דכתיב כי תבואו. והקשה בלח"מ דהא בגמ' דחי לפירוש זה מתפילין ופ"ח דכתיב בהו ביאה ונוהג בין בחו"ל. ונראה דהנה צריך להבין דברי התוס' שם דהמקשן ידע דחובת קרקע מקרי תלוי' בארץ אלא שסבר דהנהו דכתיב בהו ביאה אע"ג שהם חובת הגוף מקרי תלוים בארץ. וצ"נ דאם ביאה חשיב תלוי בארץ היינו שתלוי בא"י וא"כ האין הקרח חובת קרקע תלוי בארץ. וצ"ל שהפירוש תלוי בארץ היינו שהמצוה התחילה בארץ ומצוה שהיא חובת קרקע נמי התחילה בעת ביאת הארץ דקודם לכן לא חרשו