אבני נזר יורה דעה מג

הבהמה. וא"כ שוב אין ראי' לכאן שבכאן הוא חסרון בגוף הבהמה שאפשר שלא תעלה בה סירכא ותמות שלא יועיל בה שום רפואה. ומה ראי' מהתם שהבהמה יש לה רפואה בדוקה: ד) אך באמת נראה פירוש הגמ' דגמירי דאי בדרי לה סמא חייא שדבר זה ראי' שאינה טריפה שאלו הי' טריפה וניטל ממנה חיותה לא הי' מועיל שום רפואה כיון דנקראת אינה חי' דזה הלימוד מזאת החי' ואי אפשר שתשוב להיות חי'. וזה בעצמו מאמר הש"ס כיון שנטרפה שוב אין לה היתר. והיינו דקאמר שם תחילה וכי להוסיף על הטריפות יש. דדוקא אותם שהם טריפה מהלמ"מ ניטלו ממנה סימני חיות. ומקשה הא חזינן דמתה ועל כרחין שניטל ממנה סימני חיות ומשני דהא ליתא דגמירי דאי בדרי לה סמא חייא. ועל כרחין שלא ניטל ממנה סימני חיותה. ואיסור טריפות משום דמחתכי סימנים כדאיתא בזבחים. ועל כן אין נפקא מינה כלל בין יש סמים לאין סמים. כיון דהוא רק גילוי מילתא. והשתא שפיר מקשה הר"ן ממנ"פ אם נטרפה בנקב איך יש לה היתר בסירכא וכיון שיש לה תקנה על כורחין לא נטרפה כלל: ה) אך לפירוש זה צריך ביאור תי' הר"ן דאלו הוה ידעינן שראוי שתעלה סירכא לא הי' טריפה. והרי נקובת הריאה הלמ"מ שטריפה ומחתכי סימנים. ואיך יהי' לה היתר ונאמר שלא נטרפה אדרבא הא נטרפה ושוב אין לה היתר. אך התירוץ מתוך מה שכתב הר"ן לעיל דבנקבי ריאה כיון שדרכן להעלות סירכות ומה"ט לא בדקינן אחרי נקבים רק אחר סירכות משום דטבע נקב ריאה להעלות סירכא משום ששואב כל מיני משקין כמו שפרש"י. על כן חשבינן לה עומד לסתום וכסתום דמי וכאלו לא ניקבה הריאה כלל. כי היכי דמטרפינן בעומד לנקוב וכמו שהארכתי בזה למעלה. (ובאמת דהטבע תלוי בדין תורה כמ"ש בתורת חטאת לענין טריפה דאין חי' י"ב חודש באם נתעברה השנה עי"ש וכן בעומד לנקוב כיון דכנקוב דמי וכמ"ש בטעמא דמלתא בתשו' חת"ס (חיו"ד סי' רנ"ו) דאפי' רבנן דפליגי אר"ש ור' יוסי בעומד לזרוק מודו במילי דממילא על כן אינה חי' יב"ח משעה שנעשה עומד לנקוב וכן אינה יולדת משעה שנעשית עומד לנקוב כדמוכח בגמ' וכמו כן להיפוך כשעומד לסתום כנ"ל. והיינו נמי טעמא דאין להוסיף על הטריפות רק אותם שנאמרו למשה מסיני. דהנהו דוקא ברור שתמות כיון שאינה חי' עפ"י ד"ת]. ומעתה לא קשה מידי קושית הנאות דשא מר"י בן חלפתא דשם לא נתרפאית מאלי' רק ע"י רפואה ולא שייך לומר שעומדת מתחילה להתרפאות: ו וזה נ"ל פירוש דברי הרא"ש פרק בהמה המקשה שהשיג על הרמב"ן שהתיר בהמה שנחתכו צומת הגידין וחתך למעלה מצוה"ג דמדמה הרמב"ן לריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה. דשאני התם שמתחילה עומדת להסתבך ולסתום עכ"ד. והוא כדברינו דעל כן לא נטרפה מעולם. ולא כבעל נאות דשא שכתב דלהרא"ש תחילה היתה טריפה ואח"כ כשירה. והא דאין טריפה חוזרת להכשירה. היינו ע"י מעשה דוקא. ותמוה לי עליו דהא בריש בהמה המקשה יליף מזה דעובר שהוציא אבר חוץ למחיצתו דאין לה היתר בחזרה. והרי שם הוחזרה האבר מאלי'. ובכהאי גוונא אפי' בטריפה גופה לדידי' יש לה היתר. אלא ודאי כדכתיבנא: ז) ויכולני לומר דאפי' הרמב"ן שמתיר בנחתכו צוה"ג אם חתך למעלה מצוה"ג קודם שחיטה ג"כ. אין הפירוש שתחילה היתה טריפה ואח"כ הוכשרה. דזה היפוך דברי הגמ' כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אלא דס"ל להלכה כר"ש ור' יוסי ור"מ דאפי' בדבר העומד ע"י מעשה אמרינן כל העומד. ועל כן כיון שזה רפואתה לחתוך למעלה מצוה"ג בודאי עומדת לכך. רק שאי אפשר להתירה בלי חיתוך למעלה. דא"כ שוב אינה עומדת לחתוך דיוכל לשוחטה בלא חתיכה. ועוד דדומה למ"ש התוס' בפ"ק דחגיגה בחצי' עבד וחצי ב"ח דלמשנה אחרונה חשיב כמשוחרר וחייב בראי' דחשיב שאין לו אלא אדון אחד זה הקב"ה. והקשו בתוס' דא"כ למה יתחייב הנוגחו בקנס לאדון ותירצו בתוס' דכיון דנגחו קודם ששחררו אגלאי מילתא דמעיקרא לא הי' עומד לשחרר. וה"נ כיון שהי' עומד לחתיכה רק ע"י מעשה ולבסוף שחטה בלא המעשה אגלי מלתא שלא הי' עומד להמעשה. ודע דכל דברינו בדברי הרמב"ן היא עפמ"ש בס' תורת חטאת דהטבע תלוי בדין תורה ואמינא ג"כ לעיל (אות ה') דכל שחשיב נקובת הריאה עפ"י ד"ת משום דכל העומד ג"כ אינה חי': ח) ואין להקשות דא"כ הא דכתב הר"ן בנקב הריאה דאם היינו יודעין שראוי שתעלה בו סירכא היתה כשירה וכתבנו משום דעומד לסתום. והא נשחט קודם סתימה ואגלאי מלתא דלא הי' עומד לסתום. דליתא דהא אנן קי"ל כרבנן [רק להרמב"ן די"ל דפוסק כר"ש וכן הביא הב"ש (באהע"ז סי' קכ"א) דעת קצת פוסקים כר"ש] דחשבינן רק מה שעומד שלא ע"י מעשה רק ממילא ועל כן מה שנתבטל אח"כ ע"י מעשה לא איכפת לן. דמ"מ אם לא הי' עושין שום מעשה הי' נה. ואליבייהו חשבינן רק מה שהי' עומד בלא מעשה. וזה לא נתבטל כלל למפרע. אבל בנידון הרמב"ן דפרשנו דבריו אליבא דר"ש שעומד ע"י מעשה וע"י מעשה אגלאי אח"כ שלא הי' עומד ודו"ק: ט) ולפמ"ש י"ל שהתוס' שכתבו דהגאונים שמצריכים בדיקה בסירכא כסדרן על כרחין סוברים דסירכא מחמת נקב ומצריכים בדיקה שמא "עדיין" לא נסתם כל הנקב. משמע מדבריהם דאף שעומד הי' לסתום טריפה וכן דייק בעל נאות דשא. ולפענ"ד יש לומר שהגאונים סוברים ג"כ כר"ש. ועל כן אפי' נתבטלו דבר העומד על ידי מעשה לא חשיב עומד למפרע. ועל כן כיון ששחטה קודם שנסתם טריפה. ואין הכי נמי דאם המתין מלשחטה עד שנסתם דלא הי' טריפה מעולם. ובלא"ה אין להעמיד יסוד על מלת "עדיין" ועיין בט"ז או"ח סי' תרע"ו [אמר המגיה חפשתי שם ולא מצאתי] ובספר הישר לר"ת ז"ל ליתא למלת עדיין: י) ודע שיש לי קושיא על התוס' חגיגה הנ"ל דא"כ לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפי' נשפך הדם. נמי נאמר כיון דנשפך אגלאי מלתא דלא הי' עומד לזרוק. ואפשר דהתוס' כתבו דוקא לענין לחייבו על הנגיחה דאז מבורר שאין עומד לשחרר. רק דצ"ל דאגלאי למפרע דאל"כ לא הי' לו עבד דקודם נגיחה הי' עומד לשחרר. ובשעת נגיחה נעשה מת. על כרחין צ"ל כיון דבנגיחה מברר שלא הי' עומד לשחרר. ומ"מ דוקא לענין נגיחה שאז נתברר זה אבל בשאר דברים אמרינן אין ברירה: