אבני נזר יורה דעה תכט

ו) ולפי"ז מבואר דמ"ש הלח"מ להתיר שכר חדש בזה"ז מכח סוגיא דפסחים דמשקין חשיבי שלא כדרך אכילתו ואין בו איסור תורה עכ"פ יע"ש. ליתא דבחדש דילפינן מחמץ חלב נבילת עוף טהור דמשקין היוצאין מהם כמותו כבש"ס חולין שם דמשקה חשיב פרי ומשקה זו דרך לשתותו. וסוגיא דפסחים אינו רק בערלה דילפינן מבכורים ובכורים מתרומה דכל שאינו תירוש ויצהר לא חשיב המשקה פרי. רק שלא יחשב נהנה מפרי ראשון דיש שבח פרי במשקה. בזה אמרינן דלגבי פרי ראשון הוי שלא כדרך הנאתן אבל במשקה ודאי חשיב כדרכו ז) אך לאחר העיון יש מקום להתיר משקה חדש מה"ת מתוך סוגיא דחולין גופי'. דהנה קשה לי בסוגיא שם דמקשה תינח איסור הבא מאליו ופרש"י ותוכל למילף מיני' טבל חדש כו' והא גם בחדש איכא למיפרך מה להנך היינו חמץ חלב נבלת עוף טהור שכן איסור עולם ואין היתר לאיסורן תאמר בחדש שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו. דהכי אמרינן בקידושין (ל"ח.) ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו. פרש"י אין איסורו איסור עולם אלא כל ט"ז בניסן דכתיב עד עצם היום הזה. ויש היתר לאיסורו וביום ט"ז עצמו איסורו ניתר אם יש עומר קרב. והנה בהא דאין איסורו איסור עולם יש ליישב לכאורה דחמץ יוכיח שאינו איסור עולם רק בימי הפסח. אך ז"א מתרי טעמי. דאינו דומה חדש לחמץ שחוזר לאיסורו לשנה הבאה והיא קצת איסור עולם דלעולם אסור בימי פסח. משא"כ חדש דמשעבר ט"ו בניסן הותר לעולם. והרי כל הילפותא הוא במה הצד (ובדף קט"ו:) על מה הצד פרכינן פירכא כל דהו. ועוד דאינו ברור דחמץ לא מקרי איסור עולם. מאחר שמחויב לבערו מן העולם. ולא יבא לכלל היתר. וראי' לזה הא דיליף ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר. ולא פרכי' מה לנותר שכן איסור עולם. וכבר הקשה כן הפנ"י. ותי' דר' יהודה לטעמי' חמץ שעבר עליו הפסח אסור. אך מה נעשה לרש"י שפסק אין ביעור חמץ אלא שריפה אף דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ועוד דגם לר' יהודה איכא למיפרך מה לנותר שכן חיוב כרת שבו לעולם (שהרי ר"י אמר חמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ונותר כו' מה נותר כו' וכיון דהילפותא משום כרת כנ"ל איכא למיפרך כנ"ל אלא משמע משום שמחויב לבערו וכל זמן שהיא בעולם לא יצא מחיוב כרת חשיב חיוב כרת לעולם וגם חמץ חשיב איסור עולם. והדרא קושיא לדוכתא: ח) ונראה ליישב דהנה הא דקידושין דחדש אין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו דפרש"י שאין איסורו רק כל ט"ז בניסן ויש היתר גם ביום ט"ז ע"י עומר היינו כר' יהודה דכל ט"ז אסור כי ליכא עומר וכן כתבו תוס' שם וסיימו ואיכא למ"ד התם האיר המזרח מתיר. לפי"ז י"ל דוקא לר' יהודה דאין עצם היום מתיר וקרא דעד יום הביאכם היינו שגם ביום זה אסור. ומתחילה לא חל האיסור רק עד אז. ועל אח"כ לא חל איסור חדש כלל. אבל למ"ד האיר המזרח מתיר וקרא דעד יום הביאכם דאם אין עומר מתיר עצם היום חשיב חדש איסור עולם. דלכתחילה חל האיסור על לעולם ואח"כ כשהגיע יום ט"ז בניסן עצם היום מתיר: ט) ונ"מ בזה הא דמבעי' לי' להש"ס [מנחות (ס"ט.) ב"מ (נ"ו)] חטין שזרען בקרקע קודם עומר ועבר עליהם העומר קודם שהשרישו מהו לקוטי ומיכל מינייהו כמאן דמנחי בכדא ושרינהו עומר. או דילמא בטלינהו אגב ארעא. וה"ה בזמן דליכא עומר לא שרינהו בכה"ג ההאיר מזרח ונשאר אסור עד עומר הבא. ואם בשעת העומר הבא או האיר מזרח הבא יהי' זרוע יהי' אסור עד עומר השלישי וכן עד לעולם. אך לר' יהודה מעולם לא חל האיסור על לאחר ט"ז בניסן ואפי' אם זרוע בט"ז מותר לאחר ט"ז. ובעיא הנ"ל לר' יהודה יהי' אם ללקוט ולאכול ביום ט"ז עצמו בזמן דאיכא עומר. וכן משמע ברמב"ם פ"ו מה' מאכלות אסורות הלכה ה' שכתב איבעיא דזרען וחלוף עלייהו עומר (ועוד בעיא אחרת. ואיבעיא האחרת כתב דספק אם אסור עד עומר הבא אך בבעיא זו לא כתב כן. ומשום דבזו אין איסור לר"י רק ביומו: י) אך ראיתי לטוש"ע הביאו איבעיא זו משמע גם בזה"ז איתא להא בעיא. וקשה כיון שפסקו כר' יהודה. אך בשא"ר החדש דיני חדש סימן ו' דלא פסקו הפוסקים כר' יהודה רק לחומרא אבל חיישינן נמי לרבנן דאמרי האיר המזרח מתיר. וא"ל מ"מ למה פסק הבעיא לחומרא. יהי' מותר משום ס"ס שמא כר' יהודה ולא נאסר על לאחר ט"ז בניסן. ואת"ל כרבנן שמא מתיר גם אחר שנזרע. לק"מ דבספק זה שמא התיר גם בנזרע. הוי חזקת איסור. ודעת רוב הפוסקים בספיקא דרבנן מועיל חזקה. והיכא דאיכא חזקה נגד ספק אחד שוב משום חד ספיקא לא שרינן לה. ועיין שב שמעתא שמעתא א' פרק י"ח. ובסתם תבואה דשרינן משום ס"ס שמא משנה העברה ושמא השריש קודם לעומר ולא נאמר כמ"ד האיר המזרח מתיר ואיכא חזקת איסור. לק"מ דאת"ל האיר המזרח מתיר הא איכא חזקת איסור נגד ב' הספיקות ושני הספיקות מוציאין מחזקה. אבל בנ"ד דספק אחד שמא כר' יהודה ונגד ספק זה ליכא חזקה רק נגד ספק האחר את"ל האיר המזרח מתיר. הרי החזקה מבטל ספק האחר ולא נשאר רק חד ספק וכך הם דברי ש"ש שם: יא נחזור לעניננו דלמ"ד האיר המזרח מתיר חשוב חדש איסור עולם. וי"ל דברייתא אתיא כמ"ד האיר המזרח מתיר ונסתלק הפירכא דמה להנך שכן איסורן איסור עולם. ונרווח בזה ליישב תמיהת התוס' מנחות (ס"ח:) לר"י ור"ל מנ"ל דיש שום תנא דפליג על ר' יהודה במה דאמר יום הנף מה"ת אסור. ולפמ"ש ניחא דע"כ ברייתא זו אתיא כוותי'. דאי כר' יהודה איכא למיפרך מה להנך שכן איסורן איסור עולם וכנ"ל: יב) אך עדיין קשה דניפרוך מה להנך שכן אין היתר לאיסורן. דהא ודאי גם חמץ לא חשיב יש היתר לאיסורו. דעל ימי הפסח שזהו האיסור אין לו היתר. תאמר בחדש שהוא איסור עולם ואין לו התלות בזמן והעומר או האיר המזרח מתירו. אך ז"א דיותר ניחא לי' הפירכא על איסור שאינו בא מאליו. ולמסקנא דאתיא מתרומה ומחד מהנך לק"מ דהא יליף טבל בגז"ש דחלול חלול מתרומה וטבל נמי יש היתר לאיסורו בהפרשה. וגם תרומה גופי' יש לו היתר בשאלה ולדעת רש"י פסחים (מ"ד.) נזיר חשיב יש היתר לאיסורו ע"י שאלה. ועוד שאם כהן בלע שזפן של תרומה והקיאן שוב אין זר חייב עליהם כמו כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה ואינו חושש ולדעת