אבני נזר יורה דעה תכא

מזה לפענ"ד דס"ת החסר שאין בו קדושת ס"ת אין ללמדו מחומשין שיהא מותר לקרות בו: ו) והר"ן בפ"ב דמגילה אהא דהשמיט בה הסופר פסוקים או אותיות וקראו הקורא כמתורגמן המתרגם על פה יצא. הביא שם דעת הרמב"ן דדוקא במגילה אבל בס"ת אפי' אות אחת מעכבו כמו בתפילין ומזוזות דתנן בהו אפילו אות אחת מעכבן ותנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינם אלא אשורית הא לכל מילי זה וזה שוין. והר"ן ז"ל דחה ראיותיו ואמר דודאי מצות כתיבת ס"ת אינו יוצא אם חסר אות אחת כמו בתפילין ומזוזות. אבל מצות קריאתו שהוא מתקנת עזרא אין ללמדו מתפילין ומזוזות שהם מה"ת ואפשר שיצא אם השמיט פסוק וקראו על פה כמו במגילה: ז) ולפענ"ד נראין דברי הרמב"ן דהנה במגילה שני קולות הקילו בה האחד דא"צ לקרותה כולה בכתב ואפי' קרא מקצת פסוקים על פה יצא [עי' בתשו' הר"ן הובא בריב"ש סימן ש"ץ דדוקא בשקראם באותו לשון שהמגילה כתובה דרואין כאילו כולה כתובה וקראם מתוך הכתב]. והב' שלא תאמר דכיון שהשמיט בה פסוק המגילה פסולה ודינו כאילו קראה כולו ע"פ ואף שכתוב בה כל מה שצריך לקרות מן הכתב. מ"מ י"ל שפסולה כמו למ"ד שא"צ לקרות אלא מאיש יהודי ואעפי"כ מודה שצריך שתהא כתובה כולה ולא סגי במה שכתוב בה מה שצריך לקרות. מ"מ בזה הקילו דאף שהשמיט פסוקים המגילה כשירה. וע"כ בקריאת ס"ת יש ללמוד ממגילה כיון דאידי ואידי מדרבנן דיוצא במקצת פסוקים על פה ומ"מ כיון שהס"ת חסרה ופסולה בעצמותה אינו יוצא בה ואף שכתוב בה כל מה שצריך לקרות בה בכתב. מידי דהוה אמגילה גופה שכתובה מאיש יהודי ואילך כנ"ל. ובמגילה הקילו דאפי' חסרה שם מגילה עלי'. משא"כ בס"ת שאין שם ס"ת עלי' כשהיא חסרה. דהא אינו מקיים בה מצות ועתה כתבו לכם וגו' אינו יוצא בקריאתה ג"כ. ולשיטת הר"ן צ"ל דלענין מצות קריאה מדרבנן חשבינן הס"ת שלימה: ח) ומכל מקום נ"ל בפרשת זכור שהוא מה"ת בודאי לא יצא אם נמצא טעות דלטעם הר"ן כיון דמצות קריאה היא מתקנת עזרא אין ללמוד מתפילין ומזוזות. א"כ דבפ' זכור שהוא מה"ת נלמד מתפילין ומזוזות דאפי' אות אחת מעכבו ואפי' להרמב"ם בתשו' שכתב הטעם משום שאין המצוה הקריאה בספר רק הקריאה לבד. מ"מ ודאי פרשת זכור החיוב מה"ת לקרותה בספר מדאמרינן במגילה קראה על פה לא יצא מנ"ל כתיב הכא והימים האלה נזכרים ונעשים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה התם בספר אף הכא בספר ופריך וממאי דהאי זכרון קריאה הוא כו' ומשני. הרי דמה"ת החיוב קריאה דהיינו זכרון בספר. וא"כ אם יש בו פסול צריך לחזור ולקרות: ט) ולענין הלכה כתב הב"י בשם רבו מהר"י בירב דאם נמצא טעות באמצע הקריאה מוציא אחרת וגומר קריאתו בספר הכשר והקרואים הראשונים עלו דסמכינן בדיעבד על הרמב"ם בתשו' והר"ן בפ"ב דמגילה יעי"ש. ודעת המרדכי דאם נמצא הטעות במקום שאפשר להפסיק שאינו באמצע פסוק ולא תוך שלשה פסוקים סמוך לפרשה וכבר קרא הקורא שלשה פסוקים ואינו באמצע המפטיר של חובת היום פוסקין ומברך אחרי' ומוציא אחרת וקורא אחר. ואם אינו באחת מאלה דע"כ צריך לקרות בעצמו קורא עד שמגיע למקום שאפשר להפסיק באותו ספר והטעות יקרא בע"פ דאם יוציא ספר אחר יצטרך לברך שנית. והביא ראי' מהאי דיומא (ס"ח:) דובעשור שבחומש הפקודים קורא בע"פ ועיי"ש במרדכי פ"ב דמגילה והב"ת סימן קמ"ג החזיק בדברי המרדכי וכן המג"א. והרמ"א פסק כדברי המרדכי במה שכתב דאם אפשר להפסיק פוסקין תיכף. ובמקום שא"א משמע שפוסק כהמחבר וקשיא עליו מההיא דיומא: י) ובט"ז יור"ד סימן רע"ט דחה ראיית המרדכי מההיא דיומא. דהתם הטעם משום דכשקרא באחרי מות כבר עשה מצוה שלימה. וכשיקרא ובעשור שבחומש הפקודים בספר אחר הו"ל שני מצות וצריך לברך שנית. משא"כ הכא כשעדיין לא קרא ג' פסוקים נמצא שעדיין לא עשה מצוה נמצא הקריאה שבספר שני מצוה ראשונה ונפטר בברכה ראשונה. דמסתמא דעתו הי' מתחילה אם ימצא טעות יקרא בספר אחר על סמך ברכה זו. וכל זה כשעדיין לא קרא ג' פסוקים. אבל כשכבר קרא ג' פסוקים אף שאי אפשר להפסיק. מ"מ א"א להוציא אחרת ויקרא הטעות על פה כדברי המרדכי. עוד חידש הט"ז דבאם נמצא הטעות בשביעי גומר הקריאה בספר זה משום כבוד ציבור כדאמרינן שם אין גוללין ס"ת בציבור משום כבוד ציבור. כ"ש להוציא אחרת ולגלול עד מקום זה רק אם נמצא באמצע הקרואים כיון דבלאו הכי צריך להוציא לצורך קריאת השני [דלכתחילה חוששין להאומרים דאסור לקרות בספר פסול] ע"כ מוציאין תיכף. אבל בשביעי אין מוציאין אחרת כלל: יא תוכן השיטות בקצרה. דעת המחבר דלעולם מוציאין אחרת. דעת הרמ"א דלעולם מוציאין אחרת רק במקום שאפשר להפסיק פוסקין. דעת הט"ז דאם לא קרא עדיין ג' פסוקים מוציאין אחרת ואם כבר קרא ג' פסוקים אז במקום שאפשר להפסיק פוסקין ואם א"א קורא בזה עד שמגיע למקום שאפשר להפסיק ויקרא הטעות בע"פ. וכל זה כשנמצא הטעות באמצע הקרואים. אבל כשנמצא בשביעי או במפטיר של חובת היום אין מוציאין אחרת כלל. והב"ח והמג"א פסקו כהמרדכי דלעולם אינו מוציא אחרת עד שמגיע למקום שאפשר להפסיק יב) ואני הפעוט אבוא אחריהם ולפענ"ד פסק הרמ"א עיקר. ונ"ל לדחות ראיית המרדכי. ואומר אני דאפי' לדעת המרדכי דקריאה בספר אחר גורם ברכה יתירה וכמו שפירש הט"ז דבריו דקריאה שמפר אחר מצוה אחרת היא. מ"מ צ"ל דחשיב הפסק מה שגולל זה [ומחזירו למקומו לדעת הירושלמי ומס' סופרים שהובא במג"א סימן קמ"ז סעיף א'] דאף דמה שמוציא אחרת לא חשיב הפסק כמו הוצאת התפלה של ראש מהתיק דלא חשיב הפסק כיון דלצורך המצוה היא. מ"מ החזרת הראשון למקומו ודאי הוי הפסק. דאל"כ הא תפילין של יד ושל ראש ודאי שני מצות ואפי"ה סגי להו בברכה אחת ואפי' לר"ת דצריך לברך על של ראש בפ"ע היינו משום דאפי' כשאינו מניח אלא של ראש לבד צריך לברך שתי ברכות אבל מ"מ פוטרת ברכת להניח את של ראש אף שהפסיק במצוה אחרת. וע"כ