אבני נזר יורה דעה תיח

אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהם רח"א מצילין משום בזיון כתבי קודש. וצריכין להבין מה הוסיף ר"ת בדבריו משום בזיון כתבי קודש. הא לכאורה כל הצלת כתבי קודש משום זה. א"ו אותם שניתנו לקרות הצלתם משום צורך הלימוד וקאמר ר"ח דאף אותם שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותם משום בזיון כתבי קודש. ור"ה סובר כיון דלא ניתנה לקרות בו משום שלא ניתנו לכתוב בלשון אחר ואינו מטמא את הידים. אלמא שאין בהם קדושה. שוב אין בהם משום בזיון כתבי קודש כל כך. ומ"מ למדנו מלשונו של ר"ח דבאותם שניתנו לקרות א"צ לטעם בזיון כתבי קודש. אלא משום צורך הלימוד לבד מצילין. וא"כ אין ראי' לס"ת שבע"פ שיהי' בהם קדושה גמורה: י' ומ"מ קדושה זוטא מיהא אית בהו אף שאינה מטמא את הידים וכמ"ש המ"ב לעיל מינה ומדמי אותה לתשמישי קדושה כנ"ל ועיי"ש. וביאור הדברים כיון שעומד ללמוד מתוכם והלימוד הוא קדושה א"כ הוא משמש קדושה. ודומה לזה כתב הר"ן בפ' בני העיר דבהכ"נ חשיב קדושה משום שעשוי לומר בה דברים שבקדושה. ובהכ"נ משמע שם דלא חשיב קדושה עצמה אלא משמשי קדושה. שהרי במשנה בני העיר שמכרו בהכ"נ יקחו בדמיו תיבה. תיבה לוקחין בדמיו מטפחות. מטפחות לוקחין בדמיו ספרים. ואמרי' בירושלמי מטפחות תורה לוקחין בדמיו נביאים והיינו משום דנביאים גוף קדושה עדיפא ממטפחות משמשי קדושה. אף שמשמשים לתורה דעדיפי מנביאים. וא"כ אי אמרת דבהכ"נ חשיב גוף קדושה איך לוקחין בדמיו תיבה יא) עוד ראי' מהא דאיתא שם בגמ' גבי לבנים שהוכנו לבהכ"נ מותר להלוותם. ואפי' למ"ד הזמנה מילתא. ה"מ האורג בגד למת אבל הכא כטווי לארוג דמי. והרי פשטא דשמעתא דסנהדרין (מ"ז) דלא פליגי אלא במשמשי קדושה דאביי סבר הזמנה מילתא דגמרי מעגלה ערופה ורבא סבר הזמנה לאו מילתא משמשין ממשמשי ע"ז ילפי' לאפוקי עגלה ערופה דהוא גופה קדושה. וא"כ בגוף קדושה לכ"ע הזמנה מילתא דילפי' מעגלה ערופה. וכן ס"ל לקצת פוסקים בגוף קדושה הזמנה מילתא וא"כ ביהכ"נ שהוא גוף קדושה לא תלי בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מילתא. ומאי הוא דקאמר הש"ס אפי' למ"ד כו'. א"ו בהכ"נ משמשין נקרא שהוא משמש לדבר שבקדושה הנאמר בתוכה. וה"נ ס"ת שבע"פ משמשין אל הלימוד שלומדין בתוכה. ולאו משום כתיבתן מתקדשת כמו תנ"ך דהויין גוף קדושה משום כתיבתן. אלא משום קריאתה מתקדשת דמשמש אל הקריאה כנ"ל יב' ועוד נוסיף טעם במה שאין הכתיבה מקדשת ס"ת שבע"פ דדומה למה שאמרו בפסחים (פ"ד:) גבי לאו דשבירת עצם דכתיב "בו" בכשר ולא בפסול. וא"ר ירמי' דאפי' פסח הבא בטומאה נמי פסול מקרי. פרש"י שנעשה בפסול דטומאה דחוי' בציבור אלא שגזה"כ לפוטרן בו. וה"נ דמדינא לא ניתן לכתוב אלא משום עת לעשות לד' התירו. מ"מ חשיב הכתיבה כאילו לא ניתן לכתוב. כמו גבי טומאה דחשיב נעשה בפסול. דמה שבא בטומאה הוא רק משום דחוי' ומ"מ עדיין חשוב פסול טומאה. ה"נ עדיין חשיב לא ניתן לכתוב דמה שכותבין הוא רק משום עת לעשות לד'. ומ"מ לא חשיב ניתן לכתוב ודו"ק היטב: יג) ועוד נוסיף בזה ביאור וטעם דהנה בגיטין (ס') דרש ר"י בר נחמני מתורגמני' דר"ל כתיב כתוב לך את הדברים האלה. וכתיב כי עפ"י הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ. דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. דבי ר' ישמעאל תנא אלה. אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. ולעיל מיני' בעמוד א' בהא דר"י ור"ל מעייני בספרי דאגדתא בשבתא והא לא ניתן לכתוב [פרש"י דכתיב אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות] כיון דלא אפשר עת לעשות לד' הפרו תורתך: יד) והנה הוכרחו חז"ל להתיר איסור כתיבת הלכות דנפיק מקרא דאלה. אבל להתיר ללמוד מתוך הכתב דנפיק מקרא דכי עפ"י הדברים האלה. נראה שלא הוצרכו חכמים להתיר כלל. ומה שקוראין מתוך הכתב תורה שבע"פ הוא משום דלא ניתן לכתוב לא חשיב מתוך הכתב כלל וכמ"ש תוס' שבת (קט"ו.) בשם הרב פורת. בהא דתרגום לא ניתנה לקרות בהן פרש"י דהיינו רשב"ג דפליג במתני' בפ"ק דמגילה דאף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית ופי' הרב פורת דהיינו טעמא כיון דלא ניתן לכתוב אסור לקרות בהן משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ עכ"ל וא"כ כשקורא תורה שבע"פ מתוך הכתב כיון שלא ניתן לכתוב דאפי' אחר שהתירו חשיב לא ניתן לכתוב [כנ"ל מהא דפסחים] חשיב קורא בע"פ. ושפיר דמי: טו) והא דדרש ר"י ב"נ מתורגמני' דר"ל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. היינו דממילא אינו רשאי לכתוב כדי ללמוד בהם שאם יהי' רשאי לכתוב יחשב מתוך הכתב. והיינו דמקשה שם בעמוד א' על ר"י ור"ל דמעיינו בספרא דאגדתא. "והא לא ניתן לכתוב" ולא מקשה והא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. אלא משום דלפי האמת דלא ניתן לכתוב אין איסור משום שאומרם מתוך הכתב. ומקשה רק והא לא ניתן לכתוב. (ואפשר דהקושיא על הקריאה ג"כ. דכיון שלא ניתן לכתוב. הקורא הוא כמו מצוה הבאה בעבירה] אבל לא משום שאינו רשאי לאומרם בכתב. אבל אם הי' חכמים מתקנים שיחשב ניתן לכתוב. ע"כ הי' צריכין להפר כתוב השני דעפ"י הדברים האלה. דכיון שיחשב ניתן לכתוב הרי קורא תושבע"פ מתוך הכתב. ולמה יתקנו חכמים כן לעבור על ד"ת בלא צורך. אלא ודאי שכך היתה תק"ח שעדיין יחשב לא ניתן לכתוב ואין הכתיבה מקדשתו כלל ולולא שמשמש קריאתו לא הי' בהם שום קדושה כלל כמו תרגום בכל לשון קודם התקנה או לאחר התקנה לאין מכירין. שאין בהם קדושה שאין מצילין אותם. אדרבא מניחין במקום התורפה והן מתרקבים מאליהם כנ"ל מהרמב"ם וב"י. גם לדעת הטור כל קדושת תושבע"פ הוא רק משום שמשמש קריאתו: טז) ולכאורה יש לשדות נרגא בהא א' מהא דאיתא באו"ח סימן ר"מ בענין שאסרו לשמש בבית שיש בו ספרים אא"כ נותנים כלי בתוך כלי. ואיתא שם דה"ה גמרות צריך ליתן כלי בתוך כלי. ואם אין קדושתם רק כמו תשמישי קדושה. הא לא מצינו שאסור לשמש בבית שיש בו תשמישי קדושה: ואדרבא יש ראי' דמשמשים א"צ ליתנם כלי בתוך כלי. שהרי מבואר שם שאם התפילין מונחים בתוך כיס. אותו הכיס עולה בשביל כלי אחד. ומניחם בתוך כלי אחר.