אבני נזר יורה דעה תי

דישה בכך. רק כשצריך למימיהן מחשבתו משוה לי' מלאכה: ה) והנה מבואר מדברי התוס' הנ"ל ומפורש יותר בר"ן דהא דמוחק על מנת לכתוב הוי מתקן הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והנה בר"ן הנ"ל מבואר דבכתיבת סת"מ לא תליא במחשבה, שהרי כתב דבשבת חק תוכות מתחייב משום דמלאכת מחשבת כו'. ואם גם בסת"מ תלי במחשבתו יהי' כשר בו חק תוכות. אלא ודאי בסת"מ לאו במחשבה תלי. וא"כ המוחק בו על מנת לכתוב לאו מתקן מקרי אלא מקלקל וע"כ המוחק שם על מנת לתקן חייב. אבל הנותץ מן ההיכל ומן המזבח. הרי עיקר מה דבעינן בשבת מלאכת מחשבת ממשכן ילפינן לה דכתיב בי' לחשוב מחשבות כמ"ש רש"י ביצה (י"ב:) חגיגה (י':) דכל מה דבעינן בשבת מלאכת מחשבת ממשכן גמרינן עיי"ש. וה"ה במקדש דמשכן איקרי מקדש וכן להיפוך. וע"כ הנותץ על מנת לתקן תיקון מקרי ומותר. וכן בביהכנ"ס מקדש מעט לדידן. ודברי הש"ך ז"ל נכונים: סימן שע ב"ה ה' קרח סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מוהר"ר שמחה נ"י אבד"ק שעברשין א) בדבר בהכ"נ ישן שנכתב על הכותלים ברכות ובתוכם שמות שאינם נמחקין. ועתה בא פקודה מהממשלה לתקן הבהכ"נ ואם לאו יסגירו אותו. ויש מקומות אשר יצטרך עפ"י הממשלה לקלוף הסיד שבהם השמות מה נעשה באיסור מחיקת השם. וכבודו דעתו לקלוף הסיד עם השמות ואם ישבר יחשב גרם מחיקה דמותר. ומביא ראי' בשם הרה"ק מבעלזא לאסור מהא דסוכה (כ"ג:) דמספקא לדהמע"ה אי שרי למיכתב שם אחספא ומשדי אתהומא. ואייתי אחיתופל ראי' מהשקאת סוטה שאמרה תורה בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו שם שנכתב בקדושה ימחה על המים. משמע דספיקו של דוד הי' משום איסור מחיקת השם אף דאינו אלא גרמא כמו טובל ושם כתוב על בשרו דחשיב גרמא עכ"ד. אולם הדבר ברור בסוגיא דשבת (ק"כ:) דמותר דהתם אמר מה גרם, כיבוי בשבת מותר כ"ש גרם מחיקה וקי"ל סימן של"ד סעיף כ"ב דגרם כיבוי מותר. ושם בסוף הסוגיא אלא אמר רבה ה"ט דרבנן שאסור לעמוד בפני השם ערום ולאו משום איסור מחיקה. ואף דבתר הכי אמר אלא אי דאיכא גמי ה"נ. האי אלא לאו למדחי דכב"ש אתא. רק שאינו כדס"ד דאיכא גמי. וכ"כ תוס' ישנים יומא (ח'.) והריטב"א שם והשיגו על פרש"י שם שפי' טעמא דלא ירחץ משום איסור מחיקה. ואף שרש"י פי' שם משום איסור מחיקה. הנה בשבת פי' בעצמו למסקנא דהאיסור משום דמשתלי ומסלק ידו. והיינו שאז יעמוד בפני השם ערום) וכ"כ רמב"ם בה' יסה"ת פ"ו ה"ו דאין האיסור רק משום שלא יעמוד בפני השם ערום: ג ומה דק"ל מהא דסוכה. נ"ל ליישב דלכאורה צ"ע למה נקרא מה שנכנס במים והמים מוחקים השם גורם הלא הוא מעשה ממש. דע"כ ברור שימחק דאל"כ מותר משום דשא"מ. וכיון דברור שימחק הו"ל מעשה ממש כהא דמנחות (נ"ו:) הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת [וא"ל דלעולם כשאינו ברור שימחק אלא דמחיקת השם דומה לנזיקין דחייב אף בלא מתכוין דמ"מ הניזק מגיע לו היזק. וחיובו לאו משום דאסורא דמזיק לבד. וה"נ הרי השם נמחק. ליתא דבזבחים גבי מכבה אש מזבח שרינן ג"כ דשא"מ אף שאש מזבח נכבה]: ד) אך ניחא לפרש"י יומא כורך גמי להגין משטף המים משמע דמחיקה ע"י זרם המים הבא עליו. ודמיא להא דחולין (ט"ז:) באשקיל עלי' בידקא דמיא בכח שני גרמא בעלמא הוא. ואף שדעת תוס' שם דאם הביאוהו שם במקום שסוף המים לבוא חייב כמו אשו משום חציו. י"ל דוקא ממון ומיתה שהאדם ניזק או מת ואפי' גרמא חייב ביד"ש עכ"פ בהא גילחא תורה כי תצא אש וגו' המבעיר וגו' אשו משום חציו. אבל לא בשאר איסורין. מיהו בתוס' סנהדרין (ע"ז) ד"ה סוף דלא מסתבר לחלק בשחיטה שלא נאמר אשו משום חציו כיון שאפי' מיתה גמרינן מממון. אך בחי' הר"ן חילק דבמיתה לא אמרינן אשו משום חציו. וכ"ש דלא אמרי' אשו משום חציו באיסורין. וע"כ המים הבאים עליו אח"כ ומוחקים גרמא בעלמא הוא: ה) אבל בהא דסוכה שהשם יהי' מונח שם זמן רב ואפי' המים במקומו מוחקים אותו הוה מעשה ממש. ואף את"ל שיש בתהום זרם מים [ואין אתנו יודע עד מה בזה כלום] והזרם מוחק טרם הי' נמחק מחמת המים במקומם. נמצא שלא נמחק בפועל מכוחו ליתא דהא אחד נותן המים ואחד הגיס שניהם חייבין. וחיוב מגיס משום שמקרב בישול כמ"ש הרא"ש פרק כירה סי' כ"ג. נמצא שנתבשל בפועל שלא ע"י נותן המים. דלולא שבא אחר אח"כ והגיס לא הי' מתבשל אז מ"מ חייב נותן המים כיון דמחמת מעשיו לבד ג"כ הי' מתבשל רק שלא הי' מתבשל תחילה. ה"נ כיון דאף בלא זרם מים הבא שלא מכוחו הי' נמחק חייב ודו"ק: ו) שו"ר לרשב"א שבת הוקשה לו הנ"ל למה יחשב גורם ותירץ משום שאינו ברור שימחק. וצ"ל לדעת רשב"א שרצונו שימחק כדי שלא יצטרך לשמור שלא ירחץ ולא יסוך. ואף שעיקר כוונתו לטבילה כה"ג חשיב מתכוון בפר"א דמילה גבי מילה בצרעת דמקשה ל"ל קרא דשא"מ הוא. ומשני באומר לקוץ בהרתו דבנו מתכוין ולא חשוב אפשר לקיים שניהם שלא יתכוין דע"כ מתכוין גם לזה כיון שרצונו לזה אם יהי' בלא איסור וה"נ בנ"ד. מ"מ אין קושיא מהא דסוכה דהתם שיהי' מונח זמן רב ודאי ימחק וחשיב מעשה כמו הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאלי' ולק"מ: