אבני נזר יורה דעה תט

ספק גירושין כתב בכת"י ואין עליו עדים וכו'. ובגמ' ואלו ספק גירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק. א"ל אביי אי הכי בקידושין נמי נימא הכי אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק. ומשני התם לחומרא. והקשו תוס' ורשב"א דהאיך אמרינן אשה בחזקת היתר לשוק עומדת הא בעוד שבעלה חי היתה בחזקת אשת איש ונימא מחזיקין מאיסור לאיסור כמו בחולין. ובתוס' חילקו בין הא לדחולין: ז) אך עדיין תמוה בהא דאשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת הא בעוד שבעלה הי' חי היתה אסורה ליבם מחמת איסור אשת אח ג"כ וספק שמא לא נפלה לפנינו ליבום ונשארת באיסורה. וא"כ אדרבא בחזקת איסור קיימא. וצריכין אנו לדברי הרשב"א בסוף דבריו וז"ל כיון שזו מתחילתה צרה לערוה הוות ואילו מת בעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר שנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראי'. וכן הדין בקידושין כהאי גוונא עכ"ל. (ובתוס' נמי צ"ל דאית להו הא דרשב"א דאל"כ יקשה בקידושין כנ"ל. רק שהקשו מספק דרוסה שג"כ ספק במעשה האוסר. וע"ז תירצו משום דדרוסה שכיח] עייש"ה: ח) וה"נ בנ"ד שבשעת הדבק הי' פסול משום שאינו מוקף גויל. ועכשיו לאחר התיקון הרי הוא מוקף גויל ואזל לי' פסול זה. ואתה בא לפוסלו מחמת שמא בשעת הדבק לא הי' ניכר לתינוק ונתבטל ממנו שם אות אל תפסלנו מספק. ומה"ט אין לפקפק שהרי נולד הספק קודם שנגמר הס"ת בהכשר. דליתא דמ"מ כיון שעכשיו נגמר הס"ת ואתה בא לפוסלו שמא נתבטל מתורת אות אל תפסלנו מספק. ועיין יור"ד סימן ל"ט סעיף ט"ז דמתירין משום חזקת היתר ולא כדעת קצת אחרונים דמדרבנן מחמירין שלא להתיר משום חזקה. וכן פסק הפרמ"ג בפתיחה להלכות טריפות בד"ה אמנם כן. וכשהיסוד דרבנן כמו בנ"ד קריאת התורה דרבנן אף האחרונים יודו: ט האמנם כי עדיין יש לעיין לדעת הראב"ד פ"ו מהלכות ברכות הלכה ט"ו במה שמקילין בספק נט"י. דמ"מ אם יש לו מים אומרים לו רחוץ להוציא עצמך מבית הספק. ה"נ נימא ביש לציבור ס"ת אחר שיקראו בס"ת האחר להוציא עצמם מספק. ואף דהכא איכא חזקת טהרה הלא מקור דברי ראב"ד עי' בכ"מ] מהא דע"ז (ל"ז.) כי אתא לקמי' דר' ינאי [מי שאירע בו ספק טומאה ברה"ר] אמר להו האיכא מיא בנהרא זילי טבילו. ואף שהי' חזקת טהרה. וכיון דס"ל לראב"ד אפי' בדרבנן אמרינן הוצא עצמך מספק. ממילא גם באיכא חזקה נחמיר כן: מ"מ י"ל באיכא תרתי ספק דרבנן וחזקה לא נחמיר והרי דעת הרמב"ם דבספק דרבנן לא אמרינן הוצא עצמך מספק ועי' כ"מ. מהיכי תיתי שנפליג מחלוקתם בחזקה ודרבנן ג"כ. וכן דעת הרב ז"ל מלאדי בש"ע סי' ק"ס סעיף י"ג יע"ש. ע"כ נראה לי להסכים עם כ"ת להתיר: ידידו מחו' הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן שסט א) ביור"ד סימן רע"ו בש"ך סקי"ב דשם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון מבואר דכשנכתב בקדושה אסור למחקו לצורך תיקון. והב"י בשם הר"י אכסנדרי הביא ראי' להתיר שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שטמאוהו היונים. אלא דמסיים דהתם שאני דאי אפשר בלי מזבח ולבנות במקום אחר אי אפשר שמקומו מכוון ביותר עי"ש: ב) ולפענ"ד הדין עם הש"ך ז"ל. ואפילו אי אפשר בענין אחר נמי אסור ואין ראי' משם. דהנה במרדכי פרק בני העיר הובא באו"ח סימן קנ"א בט"ז סק"ג זה לשונו בית הכנסת נקרא מקדש מעט ואסור לנתוץ דבר מביהכנ"ס דתניא בספרי מנין לנותץ דבר מן ההיכל כו' ואם נתץ על מנת לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי עכ"ל. והנה בר"ן סוף פרק הבונה דחק תוכות חייב בשבת אף דפסול בסת"ם ומשום דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכמו מוחק על מנת לכתוב. והנה מבואר דמוחק על מנת לכתוב דחייב הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואזלינן בתר מחשבתו שהי' נתקן. ובתוס' פרק כלל גדול (ע"ג) בד"ה וצריך לעצים. נראה דאפי' לר"י דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מקרי קוצר בעצים אלא בענין זה. מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר ר' יוחנן לקמן אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שא"צ לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך עכ"ל: והנה לכאורה נראה מדבריהם דקורע שלא על מנת לתפור לאו משום מקלקל לבד פטור. אלא דבעצמותו אינו מלאכה כשאינו על מנת לתפור. אך הרי מפורש במתני' דקורע מתו חייב ולא פטור קורע דעלמא רק משום מקלקל. ע"כ נראה דהנה מ"ש התוס' דלא מקרי קוצר בעצים אלא בענין זה. ביאר מהרש"א בסנהדרין (כ"ו:) דבשנת שביעית אין איסור בקצירת עצים דלא נקרא בעצים קצירה רק בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואזלינן בתר מחשבתו שצריך להם ונקרא לפי מחשבתו קצירה אבל בשביעית דלא תליא במחשבה אף שצריך להם מותר דבעצמותם לאו קצירה נינהו עיי"ש. וזה שכתבו התוס' בשמעתין דלא מקרי קוצר בעצים כו' היינו דבעצמותם לאו קצירה נינהו רק כשצריך להם מחשבה משוי להו קצירה משום דמלאכת מחשבת כו': וזה שהי' קשה לתוס' דלכאורה לא מצינו כזה דמשום מלאכת מחשבת אסרה תורה וגרום חיוב. ואי בעצם לא הי' מקרי בעצים קצירה למה הי' מועיל מה שצריך להם לשוויי קצירה משום מלאכת מחשבת. אלא ודאי קצירה נינהו. וא"כ אפי' א"צ להם יתחייב לר' יהודה. וע"ז כתבו התוס' דמצינו כזה דע"י שמלאכת מחשבת אסרה תורה נעשה מלאכה כקורע על מנת לתפור. דבעצמותו מקלקל הוא. ולאו מלאכה הוא רק ע"י שמלאכת מחשבת אסרה תורה נעשה תיקון ריון שמחשבתו לתפור. וכן מבואר בר"ן הנ"ל במוחק על מנת לכתוב חיובו רק משום דמלאכת מחשבת אסרה ייה. וכן כבשים שסחטן בעצמותו לאו דישה נינהו דאין דרך