אבני נזר יורה דעה מא

הוא זה במה שאינו יוצא דם שהוא יבש. על כן מפרש דיובש אינו פוסל בעור כלל: ב' וטעמא רבא איכא במילתא דהנה החילוק בין עור לבשר הוא שעור קשה ובשר רך ועל כן אין הבשר מגין כמו העור כדאיתא בריש דם הנדה. וכן משמע בסוגיא דלעיל דשאר שקצים ורמשים עורן רך. ועל כן לא חשיב עור. ועל כן אין היובש ריעותא כלל לגבי עור. רק בבשר פוסל היובש משום חסרון: ג ומזה למד הרמב"ם דקמט פוסל בריאה. ועל כן אשמעינן בתיבת מקצתה דחסרון במקצת בריאה פוסל. אבל במראות לא הוצרך לומר דפשוט כיון דמשום לתא דנקב אין חילוק בין כולה למקצתה: ד ומזה יצא לי דין חדש לדעת הרמב"ם דאם קולפין העור ורואין שהבשר רך ולא נתייבש שכשר כיון שבעור אינו מזיק היבשות. ועוד דיהי' הטעם מה שיהי'. כיון שברמב"ם מפורש שהטעם משום חסרון בריאה והעור אינו נקרא ריאה. שהרי העור פנימי קרוי בש"ס כתונא דוורדא דמנחא בי' ריאה. וראי' מריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. ומשום דעור פנימי מגין על הרוח שלא יצא. וקשה מה בכך. מ"מ יפסול משום חסרון. אלא ודאי חסרון בעור אינו פוסל וא"כ אם נתייבש העור לית לן בה. ועוד יצא לנו מזה דריעותא דיובש אינו מצטרף לתרתי לריעותא: ה) מיהו כל זה לדעת הרמב"ם דפוסל חסרון בריאה אף על פי שלא ניקבה אבל לשאר פוסקים על כרחין יובש משום נקב הוא כמובן: סימן מה א) בגמ' (מו:) ריאה שיבשה מקצתה טריפה וכמה וכו' כדי שתפרך בצפורן כמאן כר' יוסי בן המשולם דתניא איזו היא יבשה [לגבי מומי בכור קאי] שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם. ר"י בן המשולם אומר כדי שתהא נפרכת בצפורן אפי' תימא רבנן וכו' קשה לי לדעת התוס' בכורות (דף ל"ח) דאפי' יש לו רפואה ע"י מעשה חשיב מום קבוע. ולענין טריפות מבואר בסוגיא דכיון דאי בדרי לה סמא חייא לא חשיב טריפה. וא"כ י"ל לרבנן כל שתנקב ואינה מוציאה טפח דם אין לה רפואה כי אם ע"י מעשה. ועל כן חשיב מום קבוע. ולענין טריפות לא יזיק עד שתפרך בצפורן שאז אין לה רפואה כלל: ב) ונראה מזה כמ"ש לקמן (סי' מ"ט אות ד') דהא דאי בדרי סמא חייא הוא ראי' דלאו טריפה דאם הי' טריפה לא הי' מועיל לה שום רפואה. ועל כן אף דהיובש של אוזן בכור יש לה רפואה. מ"מ יש לומר שהוא טריפה. כיון דלעת עתה הוא יבש כבר נטרפה ואפילו יתרפא לא יועיל: ג) או לשיטת שאר פוסקים דמשום לתא דנקב דעומד לנקוב וחשיב עומד לנקוב כיון דבלא מעשה יעשה נקב כדמוכח מצוה"ג דעוף דמטריף בפסיקת גיד אחד דסוף ליפסק כולן. ולא אמרינן דסמי' בידן לחתוך למעלה מצוה"ג דכשר לעולא. ולדידן נמי הוי רק ספק טריפה. על כרחין כיון דבלא מעשה יבא לטריפות חשיב עומד לנקוב כיון דקי"ל כרבנן דעומד לנקוב ע"י מעשה לא מהני. על כן חשבינן רק מה שעומד בלא מעשה: עוד יש ליישב דאפי' לדעת התוס' בכורות דאף שיש לו רפואה ע"י מעשה חשיב מום קבוע היינו בדבר שהוא מום בעצמותו. אבל יובש אין מומו אלא משום דמה שנתייבש חשיב כחסר. דכן מוכח מהרמב"ן שכתב אדברי בה"ג שפוסל יבחה הכבד. וכתב הרמב"ן דכן משמע בבכורות מדחשיב מום. וכוונתי דמריאה יש לדחות דפוסל בנקב משהו. אבל באוזן בכור דשיעור היובש שוה עם שיעור חסר ע"כ יבש הוי כניטל ולא חשיב כניטל רק אם אין לו רפואה כמו בשר שהרופא גורדו דחשבינן לי' כאילו אינו. אבל אם יש לו רפואה. מהיכי תיתי שיחשב כאילו אינו. וע"כ אפי' מום עובר לא הוי: סימן מו לק"ק ביאלא. א בדבר הקולות אשר השו"ב נוהגין בביאלא אשר הבטחתי לכבודו להשיב במכתב. בדבר השורייקי אשר נוהגין קולא באם קולפין הסירכא ושוב אין דם ע"ג ריאה. [אינני מכניס עצמי בזה אם הקולא כדין או לא] והוסיף שו"ב למצוא תחבולה שלא יצא דם אחר הקליפה שנופחין כל כך עד שמוגבה הקרום מע"ג בשר הריאה ואח"כ קולפין הסירכא ואז לא יצא דם. בלי ספק שאסור לעשות כן: ב) דבר הנקודות אדומות אם שורין הריאה במים עד שמתלבן היטב במקום הנקודה ואח"כ נופחין ואינו מבצבץ כשר: ג) בדבר אשר קולפין הסירכא ואם מבצבץ הא במקום הסירכא רק במקום שנקלף להלן ממקום הסירכא תולין במשמוש יד הטבח. הנה אם ירצו לתלות שע"י קליפה ניקב. ברור שטריפה מאחר שהכשר הקליפה היא דוקא אם נקלף כל הקרום בנחת אף שלא במקום הסירכא כעין מעשה דריינוס. ולתלות במשמוש יד הטבח. א"א רק אם קלף בכח כמ"ש השמ"ח (סי' ל"ט סעי' ט) בסירכא כסדרן שהסירוה בנחת טריפה רק אם הסירוה בכח יש לתלות במשמוש יד הטבח. וא"כ בנ"ד ממ"נ אם הסירוה בכח אין זה קלוף המתיר. כי היתר הקלוף הוא מעשה דריינוס ושם הי' בנחת דוקא. וכ"כ הלבוש כי היתר הקלוף הוא כשנקלף בנחת דוקא. וטריפה משום הסירכא. ואם קלפוה בנחת אין לתלות במשמוש יד הטבח. וכיון שקרום זה לבוש ע"ג ריאה ממה נפשך טריפה משום הנקב: ד) אך אשר אמר חתן אחי ר"ז נ"י בשם השו"ב שהוא מיקל ותולה במה שמכה ע"ג הריאה כדי שיתנפח היטב ולפעמים עי"ז מנקיב. בזה אזדא טעם הנ"ל. ויש לכאורה להקל. שהגם שצריך לקלוף כל הקרום מ"מ אין שום חשש נקב רק במקום הסירכא ממש. דממ"נ אם הוא לבוש ע"ג הריאה אין שום חשש נקב. ואם אתה חושש שהוא סירכא הא אין הסירכא רק במקום הסירכא ממש. וא"כ שוב חולין במשמוש יד הטבח במה שהכה על הריאה. אך שאלתי לכמה שו"ב מומתין וכולם אמרו כי זה הבל שאין הכאה על הריאה עושה נקב כלל ואין לתלות בזה כלל. וע"כ לדעתי לפקוד על השו"ב מביאלא שלא יתלה כלל בזה וכ"מ שימצא נקב לאחר הקילוף יטריף: הק' אברהם.