אבני נזר יורה דעה מ

ג) ומ"ש שהט"ז כתב דהיכא דאיכא עוד ריעותא כו' הלא בכללי תרתי לריעותא דהיכא דריעותא אחת נצמח מכח חברתה לא חשיב תרתי לריעותא והכא החליף בא מחמת הצימוק. וזה לשיטת רש"י דחליף דוושט מטעם חסרה דשניהם נטולים ממקום שראוים להיות ד) אך בהרא"ש משמע דמטעם לקותא. וכן מטין דברי הרמב"ם שכתב דין נהפך הוושט במראיו אחר דין נפלה לאור ונחמרו בני מעי' כגון ירוקין שהאדימו וכתב וכן ושט כו' משמע גם זה מחמת לקוי. מ"מ גם לשיטתו נראה להכשיר משום דהדרא בריא כטעם שני: בנך הדוש"ת הק' אברהם סימן מב ב"ה יום א' נח תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום וכט"ס לכבוד אהובי שארי הרב המאוה"ג חו"ב שלשלת היוחסין מו"ה טובי' גיטמאן הכהן נ"י אבד"ק קעלטץ. א) אשר רוצים להמציא חדשות להכניס הרוח לריאה שלא בפה רק במפוח המוכן לזה. וכבודו רוצה לידע אם יכשר עפ"י ד"ת. תמהני מה זו שאלה. הלא ידוע כל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן. משום דבחיי הבהמה הריאה נפוחה. וידוע שיש אויר יבש ואויר לח. ואויר שסביב הנהרות היא לח מעט מאויר הרחוק ממים. והנה אויר הנכנס לריאה בחיי הבהמה דרך הפה הוא מעורב בלחות הפה. וגם הריאה עצמה בחיי הבהמה מלא לחות. שהריאה שואב כל מיני משקה. סוף דבר אויר שבריאה הוא לח הרבה. וע"כ שנופחין הריאה בפה המלא לחות נכנס בריאה אויר לח. דומה בדומה כמו שהי' בחיי הבהמה. אבל ע"י מפוח נכנס בתוכו אויר יבש. ואינו דומה לאויר לח שבחיי הבהמה. והיא משונה בטבעו לכמה ענינים: ב' בפרט בענין הבצבוץ שנ"מ להחמיר בספק נקב ולהקל באטום. כמובן שאויר יבש הוא דק ויוצא דרך נקב דק מאד. מה שלא יצא אויר לח ע"כ חלילה לשנות מכפי שיסדו לנו רבותינו ז"ל הראשונים אשר היו מושכלים בכל חכמה. והחדש אסור מן התורה בכל מקום ובכל זמן: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן מג בעזה"י יום א' בשלח שפעת חיים ושלום וברכה לכבוד ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון החריף הבקי נ"י עה"י פ"ה מוכתר במעלות ומדות ישרות מוה"ר חיים אלעזר נ"י אבד"ק קאליש יע"א א תשואות חן לכבודו הרמה על אשר שלח לי תשורה ספרו הנחמד. יה"ר שיתקבלו דבריו האמתיים בעולם. ולהראות שדברי מר חביבים לי מאד אפלפל מעט בדבריו הנחמדים. הגם כי אין הפנאי מסכים אתי כעת. אך זה יצא ראשונה בדבר המצוי בכל יום שנמצאתי מחויב להודיעו דעתי הקלושה בדבר המאטלניצעס. שרו"מ מתיר לצורך גדול. אפי' שחור מצרירת דם ורקבון בבשר. משום שתולין שהתולע ניקר בבשר מחיים. ומחמת זה נתהוה הכל. והקרומים לא ניקבו עד לאחר מיתה. ודימה זה לדין בית אפרים במורנא בבועה: ב' ולדעתי הקלושה א"א להולמו. דמ"ש ממחט בחתוכא דריאה. דכיון דא"א בבדיקה חיישינן שמא ניקבו גם הקרומים. וה"נ בזה דחיישינן שמא ניקב גם הקרומים כיון שראינו שניקב בבשר. ועוד כיון דחזינן שגם הקרומים ניקבו. אלא דתלינן דלאחר שחיטה פריש. וכ"ז כשלא ראינו שום מעשה מחיים. אבל כשראינו שניקב הבשר והקרומים. מה"ת שנתלה לקולא שרק הבשר ניקב מחיים. וכן שמעתי שכתב בס' דע"ק דהא דלאחר שחיטה פריש. היינו דוקא כשלא ראינו שום מעשה מחיים ג) וביותר לפימ"ש הרב פמ"ג בבועה בדקין ומראה מעבר שני. וכאשר הסירו הבועא והמוגלא עוד לא סר המראה. והטריף. ואם זה בשאר אברים מה יהי' הדין בריאה. ולדעת התב"ש ולב"ש מצד המראה לחוד יש להטריף כשלא סר המראה לאחר שקלפו מהריאה. דכי מכשרינן מראה במוגלא וצרירת דם היינו כשלא נשתנה העור בעצמותו. ואם אמנם כי בזה לענ"ד המיקל לצורך גדול לא הפסיד. אבל לא כשבפנים (רקבון בבשר. אבל כשרקבון בבשר דומה להא דפרמ"ג הנ"ל ולאשר אנו צריכין לדברי הפרמ"ג הוא כשאין נקב אבל כשיש נקב רק לתלות במורנא שרק הבשר ניקב ולא העור. לא אדע שום סברא לזה] ואשר הקיל הב"א בבועה. לפי שבבועה אין רקבון בבשר כי הבועות בריאה בין עור ובשר הם גדלין: ידידו הדו"ש באה"ר הק' אברהם. סימן מד א) בדין ריאה שיבשה מקצתה דטריפה הקשו הראשונים מה חידש במלת מקצתה הא בכל המראות פוסל אפי' במשהו כיון דמשום לתא דנקב הוא. וראיתי להרמב"ם שכתב חסר מקצת גופה טריפה לפיכך יבש מקצת גופה עד שיהי' נפרכת בצפורן טריפה. ומבואר שדעתו שיבש משום לתא דחסרון. ונראה טעמו דקשה לו קושיא הנ"ל. ועוד דמאי קאמר כמאן כר' יוסי בן המשולם דאמר עד שתהא נפרכת בצפורן דאי רבנן האמרי כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. ואי משום לתא דנקב א"כ אין הטריפות בבשר אלא בעור וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית לענין מראות. ומה סימן הוא בעור כשאינו מוציא דם שיבשה. והרי מסקנת הסוגיא דריאה שהאדימה. דעור הריאה עור גמור חשיב לי'. דלא מבעיא להמפרשים דלא שנא וטריפה. על כרחין מדמי' לי' לשמונה שרצים. ואפי' לפרש"י דל"ש וכשירה מדר' נתן. וא"כ אין הטעם משום דלא חשיב עור. שהרי עור אדם לכולי עלמא עור גמור הוא [ועיין בתוס' נדה (נ"ה.) ד"ה שמא ועיין עוד בתוס' שבת (ק"ז.) ד"ה אמר ואעפי"כ הדר בריא. וא"כ מוכח מדכשר רק מדר' נתן ולא משאר שקצים עד שיצא מהם דם. דעור גמור הוא. ומנין יהי' בעור דם. וידוע דברי האחרונים בחתך העור ויצא דם חיישינן לנקובת הוושט דאם לא הי' חותך כל העור. לא הי' יוצא דם. וכן נראה בחוש. וא"כ מאי סימן