אבני נזר יורה דעה תז

יז) ונבא לנ"ד. והנה קי"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נשואין וכיוצא וכל אלו הם בכלל ואהבת לרעך כמוך כמ"ש רמב"ם פי"ד מה' אבל. וכן הא דמפנין מפני ביטול בהמ"ד שהוא מצוה של תורה ודאי. ומפני האורחים שהיא בכלל ואהבת לרעך כמוך כמ"ש הרמב"ם שם. וע"כ דוחין לשבות דהפקר כדי שיהי' עני ויהי' מותר לאכול דמאי דאצל"ג של נכסים שמפקירן רק שהוא יהי' נקי מהם שיהי' עני. דומה למוציא מת ועצי אשירה מן הבית שא"צ למח ועצי אשירה. רק שיהי' הבית מנוקה מהם. ה"נ בזה והפקר הצריך לגופה היינו שרוצה לההנות בני אדם ומפקיר לעניים ולעשירים שכל הרוצה יהנה מהם או שמפקיר כדי לפוטרן ממעשרות זה הפקר הצריך לגופה. והוא דומה למקדיש ומוכר דכל אלו צריך אל הנכסים. אבל מפקיר שישאר עני אצל"ג. נמצא דהפקר זה אצל"ג. ומותר לצורך מצוה דאורייתא וכל הני בכלל ואהבת לרעך כמוך נינהו דהוא מצוה דאורייתא ומותר להפקיר כדי שיהי' ראוי לאכילה. ויחול העירוב. ולא יהי' מוקצה ויוכל לפנות. ואף דלאחר שהתירו אפילו לא יפקיר יחול העירוב ויוכל לפנות. ואין ההפקר לצורך מצוה מ"מ דוחה כדברי תוס' פסחים הנ"ל: יח) ואף דלא הוי בעידנא. הא כ' תוס' פסחים דעשה חמור דוחה עשה הקל אף דלא הוי בעידנא. כ"ש דאו' שדוחה דבר שעיקרו דרבנן דשבות אסמכו רבנן על עשה דתשבות וביו"ט על עשה דשבתון כמ"ש רמב"ם ריש פכ"א מה' שבת ורש"י יומא (ע"ד.) וא"כ שבות הוי רק עשה דרבנן. רק דיש לו עיקר בעשה ול"ת במלאכות דאורייתא. אבל בתרי דרבנן דחשיב כאין לו עיקר. הוי רק עשה דרבנן. ואתי עשה דאו' ודחי לי' אף דלא הוי בעידנא אבל בחמץ שפיר הוכיח הרמב"ן מדהתירו לבטל בשבת שאינו מטעם הפקר היינו דבזה אין לדחות דמשום מצוה דאורייתא דתשביתו התירו. משום דהא דמבטלו בשבת מוקי לה התם בי"ד שחל להיות בשבת קודם זמן איסורו שעדיין לא חל חיוב תשביתו: יט ובהכי ניחא מה שהוכיח רמב"ן רק משבת ולא מיו"ט ג"כ דהא ברייתא תני אחד שבת ואחד יו"ט. אלא דביו"ט שפיר י"ל שהתירו משום מצות תשביתו. הואיל והוי תרי דרבנן. מלאכה דרבנן ואצל"ג, שאצל"ג של חמץ. רק שיהי' רשותו מנוקה מחמץ. אך משבת הוכיח שפיר דהא מוקמינן לי' בי"ד שחל בשבת קודם זמן איסורו [וזה אף למסקנא כפרש"י שם ועדיין לא חל חיוב תשביתו. ואינו בדין שידחה ולא דמי להא דירושלמי פ"ק דר"ה מחללין שבת בלילה לצורך מצות היום. דשאני התם כיון דסופה של מלאכה זו לדחות ביום מותר לעשותה גם בלילה. וכה"ג לשון הרמב"ן פ"ג דבכורות גבי מריטת נוצות דמה עבד הלא סופו של מלאכה זו לדחות לאחר שחיטה מותר לעשותה גם קודם שחיטה. ה"נ בזה כיון שסופו לעשותה ביום מותר לעשותה גם בלילה. אבל ביטול זה לאחר זמן איסורו אי אפשר: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שסז ב"ה אור ליום ב' וארא תרס"ו לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד אהובי ח"א הרב הגדול חריף ובקי כש"ת מוהר"ר יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק א) דבר הס"ת אשר נדבקו אותיות שם הקודש. וספק אם הי' מתחילת כתיבה או אח"כ שמסופק כבודו אם מותר לגוררן מחמת דברי נוב"י שכתב בנדבק אחר כתיבה אסור לגוררן. אני מורה מעולם שלא כדברי הנוב"י. גם א"א ז"ל התיר בזה. ובספק גם הנוב"י מודה: ב) אך הטעמים שכתב כבודו אינם ברורים. מ"ש דאף דהב"י בחד תירוץ מחלק בנקב באות שאינו מוקף גויל בין הי' מתחילתה או אח"כ. מ"מ בדבוק פסול אפי' נדבק אח"כ. דזה אינו מטעם מוקף גויל אלא דאין שם אות עליו. ליתא. דא"כ גם בגט יפסול. והרי מכשירין בגט במקום עיגון בדבוק. וכ"ש מה שהביא ראי' לזה מרלב"ח שהביא הב"י סימן ל"ב שכתב שאין הכרח מרמב"ם שפוסל נקב באות רק דבוק. והנה דלא בעי מוקף גויל שהרי בנקב כשר. וע"כ מה שפסול בדבוק הוא מטעם שאין שם אות עליו עכת"ד הרי הגמ' אמר כל שאין גויל מקיף פסול. ולדברי רלב"ח היינו בנדבק. וע"כ דבוק משום היקף גויל פוסל, ולא משום שאין שם אות עליו רק כך י"ל דמ"מ דבוק חמור שאפי' אח"כ פוסל כמ"ש הב"י דלא כתשו' הרשב"א דמכשיר נדבק אח"כ. ומ"מ הא חזינן דבנדבק אח"כ סומכין על רשב"א שאין מוציאין ס"ת אחרת. מ"מ י"ל דרוב פוסקין שפסול רק לענין להוציא ס"ת אחרת בשעת הדחק סומכין בדרבנן על יחיד כנגד רבים וצ"ע: ג) ומ"ש בסוף דבריו בשם הפרמ"ג דמותר לגוררו שאם יהי' אסור לגוררו לא יהי' ראוי לגרירה ואזיל ההיתר של תשובת הרשב"א. אינו מוכרח די"ל להיפוך שאם תתיר לגרור יוכשר בלא גרירה ולא יהי' לצורך תיקון ויאסור ע"כ אין להתיר. דוגמת דברי תוס' פסחים (כ"ו) גבי עלה עלי' זכר פסולה שא"א להכשיר שאם תכשיר יהי' ניחא לי' ויפסול ואף שמצינו בתוס' פסחים (נ"ט) גבי אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה דהפי' ששוחטין וזורקין תחילה הפסח ואח"כ מקריב כפרתו שאם לא יהי' מותר להקריב נמצא שלא הי' ראוי לאכילה בשעת הקרבה ליפסול. ואף שלפי האמת שמותר שוב אף אם לא יקריב כפרתו הפסח כשר דבשעה שעשה הפסח הי' ראוי להקריב כפרתו. ונמצא שהבאת כפרתו שלא לצורך ועובר על עשה דהשלמה בחנם. מ"מ מותר להקריב. חילוק יש דהתם משום דחוי על כן מותר להקריב ולעבור על עשה דהשלמה שלא לצורך. שמדחין איסור זה בשביל הפסח שאם יאסור יפסול הפסח. אבל היתר מחיקה לצורך תיקון אינו משום דיחוי רק שאין איסור. דלאו השחתה היא רק תיקון. וע"כ א"א להתיר שאם תתיר לא יהי' תיקון במחיקה ויאסור. וכיון שאיסור יש אין מתירין האיסור בשביל תיקון: ד) אך יש לקיים דברי הפרמ"ג. דבאמת צ"ע על הנוב"י ולמה החמיר לחוש לתירוץ א' של הב"י. הלא כתב בעצמו דפשיטא דאין איסור מה"ת דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון ואין איסור אלא באיבוד שם אבל לא בגרירא קצת עובי האות דנשאר השם. רק שכתב דמ"מ לא גרע מנטפל לשם דאסור מדרבנן. ובדרבנן למה נחוש לספק. ונראה שדומה להא דחולין (פ"ה) דלר"י הא דטומטום מותר לתקוע ביו"ט להוציא א"ע משום דאשה וודאי נמי תקעה. אבל אם אשה היתה אסורה גם טומטום הי' אסור לתקוע מחמת שבות דתקיעה [לפי תי' הב' שבתוס' (פ"ד:) בסוף העמוד] ולא אמרי' סד"ר להקל. ע"כ הטעם משום שגם באיש איכא שבות דתקיעה ביו"ט אלא שמצות שופר עדיפא ודוחה ומתיר אותו, וספק אינו דוחה ומתיר ונשאר וודאי דרבנן