אבני נזר יורה דעה תה

מעכבת בו. הנה דבשבת חשיב אינו ראוי ואף דרק משום איסור שבת. עכ"ד: ב) וכבודו כתב שיפה הקשה אך שדין זה אם מה שאינו ראוי מחמת איסור חשיב אינו ראוי במחלוקת שנוי' שדעת רש"י שאם מתפלל ואומרים קדושה ישתוק וישמע דשומע כעונה ור"ן הביא חולקין והוא דעת שבלי הלקט כלל א' סי' ט'] דלא אמרינן שומע כעונה רק אם ראוי לענות ואמנם דעת רש"י דמה שאינו יכול לענות מחמת איסור לא חשיב אינו ראוי. וכן דעת ר"ת וסייעתו שחולקים על רש"י רק משום דשומע כעונה הוי הפסק אבל מודים דמקרי ראוי וכדעת הב"ח. ובזה מיישב דברי רא"ש שהם דברי רמב"ן ורמב"ן י"ל שסובר כדעת השבלי לקט הנ"ל דחשיב אינו ראוי עכ"ד: ג) והנה פשיטא לי' למעלתו דכולהו ס"ל דלא אמרינן שומע כעונה רק אם ראוי לענות. רק רש"י וסייעתו ס"ל דזה מקרי ראוי כיון דרק מחמת איסור אינו יכול לענות. ואין הענין כן. שהרי הלכה פסוקה ביו"ד סימן א' סעיף ח' דשומע ואינו מדבר שוחט ושומע הברכה מאחר אף דאלם מפורש בגמ' לענין חליצה דחשיב אינו ראוי. ואעפי"כ אמרינן בי' שומע כעונה והאו"ז מסתפק בזה דאפשר לא אמרינן שומע כעונה רק אם ראוי לענות והוא כדעת החולקין שבר"ן. ובגליון הר"ן רשמתי דברי או"ז אלה] ואנן קיי"ל דבכל ענין שומע כעונה. ועוד חצי עבד וחצי ב"ח ספ"ג דר"ה דאפי' לעצמו אינו מוציא רק שומע התקיעה מאחר. הנה דיוצא בשמיעה אף שאינו יכול לתקוע בעצמו. ולדעת החולקין שבר"ן צ"ל. דשופר שאני דלאו משום שומע כתוקע רק דעיקר מצוה השמיעה כדברי רמב"ם בהלכותיו ובתשובה והדברים עתיקין: ד) ואולם הר"ן פ"ק דפסחים הקשה מ"ש דבשופר תקנו הברכה על השמיעה ובמגילה על הקריאה עכ"ד. ואי שניא דין שופר שעיקרו השמיעה ומגילה עיקרו הקריאה אלא דשומע כעונה א"כ מעיקרא לק"מ. וע"כ דסובר הר"ן דשופר נמי משום דשומע כתוקע דומה לשומע כעונה. וא"כ מוכח מחצי עבד וחב"ח דאפי' אינו ראוי לתקוע שומע כתוקע. וה"ה אפי' אינו ראוי לענות שומע כעונה. ועוד סי' תרפ"ט לענין מגילה י"א חצי עבד חב"ח אפי' עצמו אינו מוציא וצריך לשמוע מאחרים הנה דשומע כעונה אף אם אינו יכול לענות: ה) וגם מ"ש מחמת איסור לא נחשב אינו ראוי. אשתמיטתי' גמרא ערוכה ב"ב (פ"א:) בקונה שני אלנות דמספקא לי' אם קנה קרקע ע"כ מביא ואינו קורא. ומקשה דלמא בכורים נינהו ובעי קריאה ואינו ראוי לקריאה ומעכב כדר' זירא עיי"ש. ואף דמה שאינו קורא הוא רק מחמת איסור דמיחזי כשיקרא או דלמא אתי לאפקועי מתרומה ומעשר כדאיתא שם. ואעפי"כ חשיב אינו ראוי. וסברת הב"ח בס"ת היינו משום דהס"ת אינה מצוה תלוי' בזמן והס"ת בעצמותה ראוי' לתקן בחול. והיתכן לומר שבחול כשירה ובשבת נפסלה ובחול חוזר להכשירה אין אלו אלא דברי שחוק. ובודאי כיון שהס"ת בעצמותה ראוי' לתקן חשיב ראוי. וגדולה מזה כתבו התוס' חולין (פ"ג:) בטמא שמשלח קרבנותיו והקשו הא אינו ראוי לסמיכה. שמא יש שום יחור דלא נבעי ראוי. אי נמי הא חזי בימי טהרה. ובתי' הא' דלא ס"ל כן וכן בשאר מקומות משום דהמצוה לסמוך קודם שחיטה וכששוחט היום הנה המצוה לסמוך היום ואינו ראוי. אבל הכשר וקדושת ס"ת שאינו תלוי בקריאה הא אין הכשירה וקדושתה תלוי' בזמן כלל. ע"כ לא איכפת לן במה שאינו ראוי לתקן בשבת. ותדע שזה סברת הב"ח שהרי בח"מ סימן ז' בראו בלילה אין יכולים לדון על ראייתם משום דלילה לאו זמן דין. וכתב הב"ח דה"ה אם ראו בשבת ויו"ט. והא רק איסור שבת רביע עלה. אלא ודאי מ"מ חשיב אינו ראוי. ושאני ס"ת שאינו תלוי' בזמן. אבל אם ראו בשבת כיון שצריך זמן לקבלת עדות שיהי' יום וכיון שיום ז' שבת שאסור לקבל עדות הראי' פסולה. מעתה לק"מ מהבדלה שמצותה בזמן מוצאי שבת וזמן זה אינו ראוי להבדלה: ו) גם מה שהקשה מרשב"ם בצוואת שכ"מ בשבת דחשיב אינו ראוי אינו קושיא. דהתם צווה בשבת ואז אינו ראוי לכתוב. ועוד אפשר שמת בשבת ואינו ראוי לכתוב כלל מחמת שימות טרם שיעבור שבת. משא"כ הכא שהס"ת בעצמותה ראוי' שאין הס"ת לשבת לבד: ז נחזור לענינינו דמה שאינו ראוי מחמת איסור חשיב אינו ראוי כמפורש בש"ס ב"ב. ומה שהביא מתוס' ריש חגיגה דיו"ט ראשון שחל בשבת יש לו תשלומין ולא דמי לחיגר דגברא בר חיובא וארי' רביע עלה. וכמו דהתם מקרי חזי בראשון ה"נ לענין ראוי לבילה חשיב ראוי עכ"ד. והנה ערבב שני ענינים בר חיובא וראוי לבילה. ואביא לו דמיון מיבום וחליצה דאשה שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואעפ"כ אינה ראוי' ליבום חולצת. שהרי ביבמות (מ"א:) הספיקות חולצות ולא מתיבמות ולא אמרינן כל שאינו עולה ליבום וכו' דאם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת יבום היא עיי"ש. ואף דמ"מ חשיב אינו ראוי. שהרי בקונה שתי אילנות חשיב אינו ראוי לקריאה ואף שאם יבוא אלי' ויפשוט דקנה קרקע בר קריאה הוא מ"מ חשיב אינו ראוי. מ"מ חשיבה מחויבת ביבום וכן בתוס' יבמות (מ"ד.) ד"ה כל וא"ת הרי חרש וחרשת שאין עולין לחליצה ועולין ליבום וי"ל דהתם בני חליצה נינהו ופומי הו כאיב להו [וכן במג"א סימן ל"ט דמי שנקטעה ידו שמאלית חשיב בר חיוב קשירה דפומי' כאיב לי'] ואף דמפורש גבי חליצה דחשיב אינו ראוי. אלא ודאי ראוי הוא ענין אחר. ובר חיובא או בר חליצה הוא ענין אחר. דאף שאינו ראוי מ"מ מקרי בת חליצה ובר חיובא. כמו כן בשבת אף שאינו ראוי להביא היום וחשיב אינו ראוי מ"מ בר חיובא הוא: ח) ויש בזה ענין צריך לבאר. דבאלמת כתבו התוס' דבת חליצה היא ופומי' כאיב לה. ולענין חגיגה אמרינן חיגר חשיב אינו ראוי. ונאמר ג"כ בר חיובא הוא ורגלי' כאיב לי'. וכמו שכתב המג"א בנקטעה ידו דמדמי לי' לפומא דכאיב לי'. אך החילוק שביניהם קל להבין דאלמת לענין חליצה אלמלא היתה יכולה לעשות מה שנצטוות לקרות הי' חליצה טובה רק שאינה יכולה לעשות ע"כ אמרינן בת חיובא היא אלא שאינה יכולה לקיים. משא"כ בחגיגה וראי' המצוה היא לראות פנים ולהביא קרבנותיו ותיגר זה אפי' יראה פנים ויביא הקרבנות לא יהי' מצוה. ע"כ חשיב לאו בר חיובא שאינו מחויב בראיית פנים שאפי' יראה פנים לא יהי' כלום: ט) ובגליון הרמב"ם רשמתי במ"ש הי' סומא בראשון ונתפתח בשני פטור. שדין זה אין לו