אבני נזר יורה דעה לט

היינו משום קו"ח דהשתא בנחתכו רגלי' דחסר רק מקצת האבר. כ"ש כשאין כאן כל האבר. אבל בחסר רק מקצת לא מפסל אלא בנתסר אח"כ. אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק בהלכות אסורי מזבח נברא בכוליא אחת פסול. והוא מפרש הש"ס דלמ"ד יש ברי' באחת כשר היינו דדרכו להיבראות בכוליא אחת. וכבר כתבנו לעיל מזה. ע"כ סובר שפיר חסר אונא בכלל חסרה ופוסל ג"כ קמט בריאה משום חסרה: יא) ועתה נבאר חסר אונא לדעת רש"י ותוס' הנ"ל מאי טעמא פסול. וכבר כתבנו שהתב"ש כתב משום דסופו לנקוב. והנה הפרמ"ג כתב בפתיחה משום ק"ו מניקב כ"ש חסר. ואף דלכאורה יש להשיב דבניקב כל הריאה בטילה ממלאכתה מ"מ כן כתב בחי' הרמב"ן (דף נ"ו) בד"ה הא דתנן ועוד ראי' מהתה"ד (סי' צ"ט) באתרוג שנעשה בה נקב ע"י קוצים לא הוי חסרון. והביא ראי' מקמט בריאה דלא הוה חסרון כיון שעורו ובשרו קיים. והקשה מחסר אונא. ותירץ דשאני התם שבהמה חסרה אבר אחד. ומדלא קאמר שהריאה חסרה אבר אחד. ש"מ דלאו משום חסרון דריאה ולאו משום דסופו לנקוב הריאה. אלא דהבהמה אינה יכולה לחיות בחסרון אונא כשם שאינה יכולה לחיות בחסרון כל הריאה. ואף ששאר הריאה בריאה ושלימה. מ"מ טריפה דהוי חסר כולו וקו"ח מניקב. ודו"ק היטב כי הוא ענין דק: יב) ובזה יתיישב קושית הב"י שהקשה על רש"י דלוקי הש"ס בנתחלפו האונות. ולהנ"ל ניחא דמזה הטעם שנטרף חסר אונא מקו"ח דניקב כן טריפה חליף. ואכתי קשה היינו ניקבה. ורש"י כתב רק טעמא דחסרה ולא טעמא דחסר קו"ח מניקב דנוכל לומר ג"כ קו"ח מחסרה וכמו בחסר רגל כנ"ל. רק בחליף דהוא חסרה ממש כנ"ל. כתב רש"י שבכלל חסרה: יג) העולה מכל זה דלדעת הר"ן בחי' וכן הרשב"א שתירצו הא דלא חשיב חסרון גרגרת טריפות בפ"ע וכן לשמואל תורבץ הוושט ברובו טריפות בפ"ע [הר"ן מגרגרת ורשב"א תורבץ] משום דבחד אבר ודרך שבירה. ומוכרת לומר דחסרון דריאה פוסל בלא נקב. אי אפשר לאכשורי קמט אלא דאמרינן שנבראת כך כדברי בעה"ע. ובדעת התוס' איכא לספוקי אם טעמם ג"כ משום דנבראת כך. או דס"ל דאין חסרון פוסל כלל בלא נקב: יד) ובש"ך (סי' ל"ו ס"ק כ"ט) בשם מהרש"ל בטעם צמקה אונא שלימה דטריפה לבה"ג דהוי כחסרה אונא אבל צמקה מקצתה כשר משום דחשיב חסרון בפנים עיי"ש. וקשה טובא דא"כ צמקה מקצתה להרמב"ם דמטריף בקמט למה כשר. ואפי' להמכשירים בקמט קשה לפמ"ש בעה"ע בטעם ההכשר דכך נבראת. וא"כ בצמקה דלא שייך טעם זה למה כשר. אלא ודאי הדבר ברור דצמקה לאו כאילו אינו לגמרי דיינינן לי' שהרי הוא טריפות בפ"ע חרותה. אלמא דלאו כאילו אינו חשבינן לי'. אלא טעם בה"ג עפימ"ש בשם הרמב"ן דחסר אונא נלמד מקו"ח מניקב. הגם דבניקב כל הריאה בטילה ממלאכתה. הרי דאונא אחת ככל ריאה דיינינן לה. ע"כ פוסל צמקה אונא אחת כמו צמקה כל הריאה, אבל צמקה מקצת ריאה כשר דצמוק לאו כחסרון דיינינן לה. וע"כ אף דקמט פסול להרמב"ם דהוי חסרון וכן יבש מקצת ריאה פוסל הרמב"ם משום חסרון כמבואר בדבריו. מ"מ צמקה מקצת ריאה כשר: טו) וראיתי להכרו"פ (סי' ל"ו) שכתב דבחסרון מבחוץ לא מהני סתימת הדופן. ובזה מיישב הרמב"ם עי"ש. והנה הדבר פשוט דלפמ"ש בדעת התוס' דאין חסרון פוסל בלא נקב דמהני סתימת הדופן לנקב ושוב חסרון לבד הוא וכשר. אולם אין מזה תפיסה על הכרו"פ שהוא כתב להרמב"ם: טז) אמנם לפענ"ד נראה דאפי' להרמב"ם כיון שהדופן סותם והוא במקום עור הריאה חשיב רק כחסרון בפנים. וראי' לזה לפי דעת היש"ש פרק אלו טריפות (סי' מ"ח) והפר"ח דסירכא פוסלת בשאר איברים ומ"מ בטחול בסומכי' ובלב אינו פוסל דמאן לימא לן שהגיע הנקב לחללו יע"ש. א"כ קשה לר' שמעון דמכשיר עד שהגיע הנקב לבית הסמפונות. א"כ כשר כל סירכא ובטל בדיקת הריאה. והאיך פליג ר"ש על דבר מקובל מבזמן המקדש כמ"ש הריב"ש שאף בזמן המקדש הי' בודקין ריאות. ועוד דבזוה"ק שחיבר רשב"י מבואר בכמה מקומות וכן בתיקוני זוהר במקומות אין מספר דסירכא פוסלת. ואין לומר דבמקום הסירכא אין הריאה יכול לפרוש למעלה להניף על הלב וכעין סברת הפ"ת בדעת הרמב"ם דהו"ל כחסרון מאחר שאין יכול להניף וכן משמע קצת בזוהר (פ' צו). רק דחסרון לבד לא הי' פוסל כמו צמקה מקצתה דהוה חסרון בפנים. ומשום שבא ע"י נקב הוי נקב דחסרון. ליתא דהא הסירכא סותמת הנקב רק דסופו לסתור ולאחר שתסתר יהי' נקב בלא חסרון דכשר לר"ש. ואי משום חסרון לבד פוסל א"כ למה לי טעמא דנקב והסירכא קרום מחמת מכה או דסופו להתפרק תיפוק לי' דפוסל משום חסרון. ומוכרח לומר דטעמא דסירכא לר' שמעון דחיישינן שבא הנקב בחסרון. וא"כ סירכא כסדרן אמאי כשר לרש"י דאין סירכא בלא נקב אלא שאונא אברתה סותמתה הא אמרת אין סתימה מועלת לחסרון. אלא ודאי דסתימה מועלת גם לחסרון ודו"ק. ועיין בפ"ת סי' ל"ט בעובדא דמחט שנמצא בין חתוכי האונות וסירכא מקיפתן שהאריך למצוא טעמים להטריף. ולדעת הכרו"פ הי' טריפה בפשיטות דהא מפורש בש"ס דמחט שנמצאת בתוך הריאה הוי חסרון בפנים. וא"כ ביצא לחוץ הוי חסרון בחוץ ולא מהני סתימת אונא חברתה. משמע דס"ל ג"כ דמועיל סתימה אפי' בחסרון: סימן מא החיים והשלום לכבוד אאמ"ו הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום שליט"א. א) בדבר ארוכה ועבה שצמקה ומחמת זה נתקטנה דכתב הגאון ר' סענדר ז"ל דלא חשיב חליף. ונסתפקת אם יש לסמוך ע"ז. לדעתי נראה לסמוך ע"ז. אף אם הי' חליף זה טריפות דאורייתא דחליף זה כעין חליף דוושט דשניהם נטולים ממקום שראויות להיות. ה"נ מאחר שטבע ארוכה ועבה להיות גדולה מהאמצעית ועכשיו היא קטנה א"כ נראה שהאו"ע ישבה לה במקום האמצעית והאמצעית במקום האו"ע. אבל כשהקוטן בא מחמת צימוק למה יפסל: ב) ועוד דצימוק היינו יבשה שאינו נפרך בצפורן ותרגום ענבים יבשים צמוקים] ומפורש בגמ' דהדרא בריא א"כ גם החליף הדר לקדמותו. וכ"ש שעיקר דין חליף דתואר אונות היא דעת יחידית: