אבני נזר יורה דעה שצו

לגירושין. וכך בתחילת כתיבת התורף כמו בסוף. ואידי ואידי הכנה בעלמא הוא. ומה"ט סובר רב ששת דיכול לבטל הגט. ושוב אינו חוזר ומגרש בו. ואפי' לדידן דקי"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו ואפי' לשיטת הפוסקים דאפי' ביטלו בפירוש לא מהני. הרי מפורש הטעם בגמ' בהשולח (דף ל"ב) התם דיבור ודיבור הוא. וכתבו התוס' וז"ל מתוך הלשון משמע דאפי' ביטלו בפי' אינו מבוטל. מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא. משמע דהכא הוי דיבור ומעשה. הרי דהטעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. אבל במעשה הי' יכול לבטל הגט. מכלל דחשיב רק הכנה לגירושין. דאל"כ אפי' במעשה לא הי' יכול לבטל. וכמ"ש התוס' ריש פרק האומר. בתרומה לאחר שתרם. לא שייך לומר שיבטל. משום דאתי דיבור ומבטל דיבור. דהתם אפי' במעשה לא הי' יכול לבטל. והיינו דכבר חל התרומה. וביטול לא שייך אלא בקידושין לאחר שלשים יום. או בשליחות שאף שנעשה שליח עכשיו. אינו אלא הכנה אל המעשה שאח"כ. וכן עשיית כלי שהוא הכנה לקבל טומאה. ומדמהני ביטול בגט במעשה. ולהרמב"ם וסייעתו אפי' בדיבור. מוכח דאינו אלא הכנה לבד. ואין בו שום חלות. ע"כ שייך בו מחשבה בתחילה כמו בסוף: כה) וכן בציצית דמפורש במנחות דף (מ':) בהטיל למוטלת דכשמתכוין לבטל הראשונות לא עבר בבל תוסיף. דאין כאן אלא האחרונות. ועי"ש בתוס' [ומ"מ בעי לפסולי שם משום חולמ"ה. כיון דקודם שעשאו לא הי' מחויב. וכעין שכתבו התוס' סוכה (י"ג:) בתי' הב'. דכשמסכך באוכלין. אף שנטהרו במה שסיככן דבטילין לגבי בית. חשיב תולמ"ה. דבשעת סיכוך הי' מקבלין טומאה. וה"נ בשעת עשיית ציצית השניים. הי' הראשונים קיימים. ולא נתבטלו עד אחר עשיית השניים]. הרי דבמעשה יכול לבטלן. ע"כ דעשיית הציצית בבגד אינו אלא הכנה לקיים בהם המצוה אח"כ בכל שעה ושעה. [כשלובשן. ואפי' למ"ד חובת טלית הוא כן הדבר]. אבל בשחיטה שמקדש בשעת שחיטה. [ועי' בסוף פרק ב' דמנחות הבא לקדש כבא להתיר דמי] לא מהני מחשבה אלא בגמרו. בשעה שמקדש. ואם חישב מתחילה לא מהני ג"כ רק מה שמועיל בסוף וה"ה והוא הטעם בשם הקודש. דהכוונה באותיות אחרונות שבשם. בשעה שמתקדש לבד מהני. וכנ"ל באריכות: כו) ואין לפקפק ולומר דלעולם השם מתקדש והולך מתחילת כתיבה כמו בשחיטה. למה דקי"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ומ"מ נמחק דכיון דנמחק ולא נגמר השם. איגלאי מילתא דלא הי' שם כלל וכדאמרי' שם בנפסל בשחיטה דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה הוא כלל. דליתא. דהא כה"ג אשכחן בהפרת נדרים. נדרים (ס"ח:) דאבי' ובעלה מפירין נדרי' וחד מינייהו מיגז גייז או מיקלש קליש. וכשהפר האחד וקיים השני. בטלה הפרת הראשון ג"כ. וגדולה מזה אמרי' שם. דאם הפר האחד ומת בטלה הפרתו כיון דאינו ראוי להצטרף עם השני. וא"כ צריך להבין הא דמבעי' שם בעל מיגז גייז או מיקלש קליש. למאי נ"מ שנדרה מתרין זיתין והפר אחד מהם ואכלתינון. למ"ד מיגז גייז לקי. דחד מינייהו נשאר באיסורו לגמרי. ואי מיקלש קליש לא לקה. וקשה כיון שאכלתן שוב אינו יכול להפר אח"כ. דאין הפרה במה שאינו בעין. ובטלה הפרת הראשון. ואף למ"ד מיקלש קליש ללקי. וצ"ל כיון שבעוד הככר קיים ישנה להפרת האחד. ואחר שנאכל אינו יכול האיסור לחזור ולחול למפרע. דאמאי יחול האיסור. (וכענין שאמרו אכלה כולה אין נשאלין. דאין לשאלה על מה לחול. וכעין דברי התוס' ישנים פ"ק דיומא דאחר שמתה האשה אינו מועיל קיום התנאי שיחול למפרע. ועוד בהרבה מקומות. והדברים עתיקים]. וה"נ את"ל דחל הקדושה בתחילת כתיבה לא נתבטל הקדושה במה שנמחק ולא נגמר. דאינו יכול להתבטל למפרע לאחר שנמחק ואינו בעולם. וכנ"ל. א"ו דלא חל הקדושה בתחילת הכתיבה כלל: כז) גם אין לפקפק דנהי דסתמא לא חל בתחילת כתיבה. מ"מ כשנגמר השם חל למפרע דהא מהיכי תיתי כיון דבשחיטה חל בתחילה. והוא בחזקת שחוטה תחילה כמ"ש הר"ן כנ"ל. והכא אינו כן. וא"כ בודאי הדין כאן כמו למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף ולא נחדש בזה דרך שלישי בלא ראי'. וכיון דלא חל הקדושה רק כשנעשה שם. א"כ כל הכוונה הוא אז. ולא איכפת לן אם לא חישב בתחילה. וזה מה שרצינו לבאר: כח) והנה בדינו של בני יונה בשם הוי' שלא כוון לקדש רק בגמרו. אף דשם י"ה לבד ג"כ מתקדש. מ"מ קדושת שם הוי' החמורה שאינו נקרא. אינו אלא בגמר. ע"כ מועיל מחשבת גמר לבד לקדושה החמורה. ויש בכלל מאתים מנה. אך בשם אלקים דשני אותיות ראשונות שם שלם כמו שם אלקים בכלל, שפיר צריך מחשבה גם באות למ"ד. דאז נעשה ג"כ שם שלם. אך בנ"ד שרק יוד שבאלף כתב שלא לשמה דברינו נכונים: כט) היתר הג'. מדברי הרמ"א אה"ע סי' קכ"ד סעיף ד' הנה קשה טובא על הרמ"א שפסק דחצי אות ראשון לא מפסיל בי' חק תוכות דכל שצריך להוסיף על האות. לא שייך בי' חק תוכות. והא פסק המחבר באו"ח סי' ל"ב דבמקום שכל האות נעשה בפסול. לא סגי בגרירת מקצת האות. והא לדעת הרמ"א באהע"ז. אפי' נפל טיפת דיו והוא גומר האות סגי. כ"ש בזה שכתב כולו. רק שכולו לא הי' כתיקנו. אשר באמת כי אף שכ' המחבר באו"ח רק בלשון יש להחמיר לגרור כל האות. היינו דוקא בכתב כולו בפסול. אבל בשמקצת לא כתב כלום פסולו ברור. ואיך היקל הרמ"א בגט שמחמירים בו בכל מקום יותר מבתפילין כנודע [משום דתפילין גנאי לדבר שבקדושה להצריך גניזה]. זולת במקום שיש טעם לחלק ביניהם: ל) ואשר אחזה ליישב בזה. דאף שהמג"א והפר"ח יראה מדבריהם. דכל אפי שוין בזה. סת"ם וגיטין. לבבי לא כן ידמה. וחילוק יש. דגג דכשר בכל כתב רק שיהי' לשון גירושין יהי' כתב שיהי']. ואין האות גורם רק הקריאה. וכל שלא נגמר האות ואין לו שום קריאה. הרי במה שגמר האות ועושה שיהי' נקרא. הוא עושה כל האות. ודומה לשחיטה שהלמ"מ לשחוט רוב אחד בעוף [ורוב שנים בבהמה]. ומ"מ בהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו כשר. דחשיב ששחט הרוב. ומשום דחצי קנה אינו כלום דלא מיטרפא בי'. והדרא בריא. נמצא שבהאי כ"ש שחט כל הרוב. וה"נ בגמר האות בגיטין. כיון שבלא הגמר לא הי' נקרא כלל. חשיב שעושה כל האות אבל בסת"ם דבעי כתב אשורית דוקא וכיון שמקצת תמונת האות