אבני נזר יורה דעה שצה

אינה אלא בסוף והיינו טעמא דסוגין דלעיל אבל הכא שאני דטעמא דמ"ד דם שחיטה מכשיר. מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים. וקרא דעל הארץ תשפכנו ללמד שאין דם בהמה טעון כיסוי שכנגדו בחי' טעון כיסוי. וכיון שכל דם שחיטה מתחילה ועד סוף בחי' טעון כיסוי ולמדך הכתוב בבהמה שאין טעון כיסוי. נמצא שכל דמה של שחיטה הוקש למים. הלכך היכא דאיתי' לדם מתחילה ועד סוף. אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מכשיר שע"כ הקישן הכתוב. וא"ת א"כ כי נתקנח נמי נימא איגלאי מילתא דמעיקרא דם שחיטה הוא. וע"כ הקישן הכתוב. א"ל דכל משקה מכשיר ממים ילפי' לי'. ומה מים משקה ודאי בשעה שעומדין על האוכלין. אף כל משקה אינו מכשיר. אא"כ הוא ודאי משקה בשעה שעומד על האוכל. משא"כ בנתקנח למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף. שכל זמן שעומד על האוכל בחזקת דם מכה הי' שאינו מכשיר. אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לעולם הוא בחזקת דם שחיטה דמכשיר אא"כ נפסלה שחיטה לבסוף דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה הוא כלל. וכדאמרי' בסוגין דלעיל כנ"ל. עכ"ל הר"ן ז"ל. הנה לכאורה מבואר מדברי הר"ן להיפוך: יז) אולם באמת דברי הר"ן לכאורה נעלמים מאוד. דמה ק"ל. הא גם בסוגיא אמרי' דאי נתקנח הדם בין סימן לסימן לא מכשיר. אלמא דרק אח"כ נעשה שחיטה. ואיך יטמא הראשון בגדים. דאז כשנעשה שחיטה שוב אינו עוסק בפרה. גם מ"ש אח"כ. וא"ת כי נתקנח נמי נימא אגלאי מילתא דמעיקרא דם שחיטה הוא וע"כ הקישן הכתוב. הלא קושיא זו בלא"ה קשה. וכבר תמה על דברי הר"ן אלו בס' לב ארי' עי"ש: יח) והנ"ל בביאור דברי הר"ן עפ"י המבואר במתני' דשלהי מכשירין. דאין משקה מכשיר אא"כ הי' תחילת ביאתו לעולם ברצון. רק חלב אשה מכשיר אפי' יצא שלא לרצון. ומ"מ צריך שיבוא על הזרעים ברצון. ועי' בתוס' שבת ר"פ חביות וברשב"א שם. ומזה מוכח דשאר משקין רצון דאח"כ לא מהני להו. כיון דבתחילת ביאתו לעולם לא הי' משקה. שוב לא חל שם משקה עליהם. ומזה הוכיח הר"ן ז"נ דנעשה משקה למפרע דאיגלאי מילתא דמעיקרא הוי שחיטה. דאל"כ אלא דעכשיו נעשה שחיטה. א"כ כיון דמעיקרא לאו משקה הוא. שוב אינו מכשיר. א"ו איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה משקה. ומ"מ בנתקנח הדם בין סימן לסימן. כיון דעכשיו הדם שוב אינו משקה. שהרי נתקנח ונתיבש בבגד ואינו טופח ע"מ להטפיח. לא חל עליו שם משקה למפרע. כיון דעכשיו אינו משקה: יט) ודומה להא דאמרינן שם לענין בכור למ"ד למפרע קדוש. דמ"מ אם השליכו לכלבים קודם יציאת רוב מותר. ולא אמרינן דלמפרע קדוש כיון שבשעת יציאת רוב אין כאן להקדושה על מה לחול. ואף דחל למפרע ואז הי' בעולם. מ"מ אינו חל אא"כ תהי' הקדושה עליו בשעת יציאת הרוב ג"כ. וה"נ בנ"ד כיון שאח"כ לא יהי' שם משקה עליו שהרי נתקנח. לא חייל עליו למפרע שם משקה: כ) וע"כ הקשה הר"ן דא"כ דלמפרע נעשה שחיטה. גברא קמא נמי יטמא. דאיתי' עכשיו בעולם ואף עכשיו יהי' טמא. וע"ז כתב הר"ן דניחא לי' דלעולם אפי' כשנגמרה שחיטה אינה אלא לבסוף. היינו שאינה למפרע רק לבסוף שני הסימנים מתירין ביחד וטעמא דמכשיר משום דאתקש לכסוי וכו'. וע"ז חזר והקשה א"כ אפי' נתקנח נמי. פי' דהא דאמרת משום דהוקש לכסוי היינו משום דדם שבתחילה ג"כ טעון כסוי דע"כ טעון כסוי אף קודם גמר שחיטה. שהרי עפר שלמטה קודם שחיטה הוא נותן. ונתכסה בעפר שלמטה בתחילת שחיטה. וכיון דטעון כסוי קודם לכן. ע"כ הוי משקה ג"כ תיכף בתחילת שחיטה. וא"כ כי נתקנח הדם בין סימן לסימן יכשיר למפרע. דהשתא אין לתרץ. כיון דע"כ עכשיו לאו משקה דאינו טופח ע"מ להטפיח. דהא לענין כסוי כל שרישומו ניכר יכסנו. ובריש כסוי הדם נגררי' ונכסי'. הרי דאפי' יבש חייב בכסוי. וע"כ הקישן הכתוב להכשיר. ושפיר נימא איגלאי מילתא למפרע ודו"ק וע"ז תירץ שצריך להיות משקה ודאי בשעה שעומד על האוכל. העולה מזה דאין ראי' מחידושי הר"ן להיפוך מדברינו. וגם הר"ן ז"ל סובר דאח"כ חשיב כולו שחיטה וכפשטא דשמעתא. וכדמוכחא שמעתא דאילפא: כא) והנה לפי"מ שביארנו דכשנגמרה שחיטה גם תחילתו הוה שחיטה ומתיר בסוף שחיטה צריך להבין פרש"י (פסחים ס"ג) דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף כל מחשבת שחיטה לא מהני אא"כ חישב בגמרה. (ובסוף שחיטה אין שהות לומר שני דברים] ועי"ש. ולמה כיון דלבסוף נעשה הכל שחיטה. וצ"ל דאין מחשבה מועלת אלא בשעה שחל המעשה אבל בתחילת שחיטה שעכשיו לא חל ההיתר דידה. אין מחשבה מועלת בה. דאין מחשבה מועלת במתיר. אלא בשעה שמתיר. ואף דמשמע בעלמא דמהני מחשבה טרם המעשה כמו בגט קודם כתיבה אומר וכן בסת"ם. וכ"ש כשאומר בשעת מעשה קודם חלות המעשה: כב) וצריך לומר כמו שכתב התב"ש סי' ד' (סק"ה בדברי רש"י אלו. דבאמת בעלמא מהני מחשבה תכ"ד למעשה אפי' אח"כ. אך מה שאינו יכול לומר בשעת מעשה ממש אינו חל בתכ"ד. וכיון דבגמר שחיטה ממש אין שהות לומר שני דברים. גם תכ"ד אינו חל. וכן בש"ס (זבחים ט"ו) דמקשה איך אשכחן מחשבה דפסלה בחטאת העוף. אי חשוב מקמי דליפוק דם לאו כלום הוא. ואי לבתר דנפיק אתעביד לי' מצותי' ולא אמרי' דחשיב אח"כ תכ"ד. אלא דכיון דבשעת מעשה א"א. גם תכ"ד לא מהני. עכ"ד התב"ש. וה"נ בנ"ד דעיקר מחשבה בעת חלות המתיר וכיון דאז אין שהות לומר שני דברים. גם בתחילה אינו חל בשני דברים: כג) ולפי"ז י"ל דה"ה בשם קודש. דצריך לכוון לשם קדושת השם. וכיון דהשם אינו מתקדש אלא בגמר. כדאמרי' בשבועות (לה:) צ"ב מצבאות. א"ד מאדנ"י נמחק. וכיון דאינו מתקדש השם אלא בגמרו. לא חייל מחשבה אלא לבסוף. וכשחישב בסוף גם כן מהני. דאי אמרת דבסוף לבד לא מהני לקדש כל השם. איך יועיל במה שחישב גם בתחילה, דלא מהני מחשבתו בתחילה. רק מה שיוכל לחול בשעת חלות ממש. כדברי התב"ש הנ"ל: כד) ולא דמי לגט שצריך כוונה בעת כל כתיבת תורף וכן ציצית דצריך כונה מתחילת עשי'. היינו משעת תליי'. אף שלא נגמרו עד עשיית הגדיל כמבואר בתוס' סוכה (י"א) בסוף העמוד. דשאני גט שאין בו חלות דבר. שאין בו קדושה. ואינו אלא הכנה