אבני נזר יורה דעה שצז

נעשה בחק תוכות פסול. דמה בכך שעשה קריאה לאות. הלא בקריאה לבד אינו יוצא רק בתמונת האות. ומקצת התמונה נעשה מאלי'. דרך משל. האל"ף יש לה ג' תמונות. היוד שע"ג. הויו שבאמצע. היוד שתחתי'. וכל תמונה רומז לענין בפ"ע. כמבואר באותיות דרע"ק ובגמ' שדרש בכל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות. וכן בספרי הקבלה. וא"כ כשהי' היו"ד שע"ג מאלי'. נהי שעשה קריאה לאות. הנא מ"מ התמונה לבד יש בה קדושה. ואינו יוצא אלא בה. וזה לא עשה הוא כלל ואינו דומה לגט. שבקריאת האות יוצא. יהי' האות איזה תמונה שיהי'. וא"כ אל"ף שמקצת התמונה הי' תחילה מאלי'. מ"מ הקריאה לא הי' כלל תחילה. והוא עשאה כולה. ויוצא בה. שא"צ לתמונת האות כלל. ודו"ק היטב וכבר נזכר חילוק זה באבני נזר או"ח סי' ט']: לא) ועתה נבא לנ"ד דלכאורה יש לצדד בנ"ד כיון שכוון לשם קדושת ס"ת. רק שלא כוון לשם קדושת השם. והשם אולי יש בו קדושה אף אם כתבו בכתב אחרת. ואם כן הדבר. שא"צ לקדושת השם. רק שיהי' נקרא. כשגמר האות לשמה. שפיר מתקדש השם. כיון שא"צ לשם לכתוב אשורית דוקא רק שיהי' נקרא. והקריאה עשה לשמה. ואף שלס"ת צריך כתב אשורית דוקא. הרי כוון לשם קדושת הספר מתחילה ועד סוף. אך באמת ז"א. דכתב הש"ך ביו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א דשם הנכתב בלשון אשכנז מותר למוחקו ונראה לכאורה דה"ה הנכתב בלה"ק. רק בכתב אחר: לב) אך יש לחלק. דאין שמות שאינם נמחקין אלא הכתובים בתורה. ולא שמות אחרים שכינוהו הגוים. ולא עדיפי מכינוים. וכ"כ התשב"ץ טעם זה בחלק א' סי' ב'. אבל לעולם כל שנקרא בלשון הכתוב בתורה. אף בכתב אחר מתקדש השם. ומ"מ מצד הסברא כיון דדברים שבקדושה אינם אלא בכתב אשורי. בודאי גם שמות הקדושים אינם מתקדשים בכתב אחר. וכן מוכח מהראי' שהביא התשב"ץ לדין זה בסי' הנ"ל. מהא דאיתא ריש פ' כל כתבי. בס' איוב שבלשון תרגום שמניחו במקום התורפה והן מתרקבין מאליהן. ואם איתא דשמות שבלשון לעז מתקדשין איך מותר לכתחילה לגרום להם הפסד. א"ו בלשון לעז אין מתקדשין עכ"ד התשב"ץ. וא"כ כיון שכתב הרמב"ם פכ"ג מה' שבת הלכה כ"ו וז"ל אפי' הי' כתובין בכל לשון או בכתב אחר וכו' מניחן במקום התורפה. והן מתאבדין מאליהן. הרי דאפי' בלה"ק רק שכתוב בכתב אחר מותר להניחן במקום כו'. ומוכח דאינו מתקדש מה"ת. דאם הי' מתקדש הי' אסור לעשות כך כנ"ל בשם התשב"ץ. ונסתר היתר הג': לג) ונ"מ במה שנסתר היתר הזה. אף לפי היתר הב'. לענין אם כתב מקצת האות שלא לשמה לאחר שנתקדש השם. כגון שכתב היוד של אלקים מקצתו שלא לשמו פסול. דלאחר שנתקדש השם. שוב כל קוץ וקוץ שבו מתקדש. וראי' מדברי הר"י אכסנדרני. שהביא הב"י יו"ד סי' רע"ו דה"א אחרונה שבשם הוי' מתקדש הדל"ת שבה. ואף שלא עשה היוד שבה שכבר נתקדש השם ע"ש. וא"כ בעי לשמה. ומדברי הרמ"א שבסי' קכ"ד באהע"ז אין שום היתר כנ"ל. ואף שהמחבר בסי' ל"ב כתב בלשון יש להחמיר. היינו משום שכתב כל האות לשמה. רק שעשה תחילתו בפסול. ויש לדמותו לתולמ"ה דלא מיפסל אלא כשעשה כולו בפסול. אבל בכתבו מקצתו שלא לשמה. דומה להא דכתבו התוס' סוכה (י"א.) בסוף העמוד. ונסתר היתר הג': לד) היתר הד'. משום דיודע שכותב השם חשיב חישב לקדש. הנה הפ"מ בתשו' ח"א סי' מ"ה כתב דתירוץ הב' שבתוס' מנחות (מ"ב.) עיקר: דסתמא לשמו קאי. והא דאמרינן בגיטין אזכרות שלו לא כתבתים לשמן דמשמע דסתמא נמי פסול. לאו דוקא. והפי' הוא כתבתים שלא לשמן. וכמו דתנן בגט נכתב שלא לשם אשה. אף דבסתמא נמי פסול. והי' לתנא למיתני שלא נכתב לשם אשה. אלמא דלא דק בהאי לישנא עכ"ד התוס'. וראיית הפנים מאירות שם מהא דתניא הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה. וכו' מדקאמר ונתכוון לכתוב יהודה. משמע דווקא בכה"ג. אבל בסתמא כשר. ולדידי נראה לדחות ראי' זו. דלכאורה קשה לר' יהודה דכתב עליון כתב. א"כ הוא מוחק כתב תחתון. והרי מוחק השם. כמו במעביר דיו ע"ג סיקרא דחייב בשבת גם משום מוחק. רק בדיו ע"ג דיו דפטור דכתב עליון אינו כתב. אבל בנכתב תחילה שלא לשמה. דכתבו התוס' דמשום דכתב השני מתקן חשיב כתב עליון כתב. י"ל דחשיב מוחק כתב תחתון. רק כשנתכוין לכתוב יהודה. דכה"ג אינו שם כלל ומותר למוחקו אחר שעלה זה בדעתי דברתי עם איש אחד וא"ל שכ"כ באיזה אחרון. אך באמת זה אינו נראה דדוקא בדיו ע"ג סיקרא דכתב ראשון אינו ניכר חשוב מוחק. אבל בדיו ע"ג דיו. נהי דמהני תיקון כתב שני שיחשב כתב. אבל לא בשביל זה יחשב כתב ראשון נמחק: אך ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' קצ"ג דאפי' בדיו ע"ג דיו חשיב מוחק. ותירוץ זה נכון לשיטתו. אולם בלא"ה אין זה ראי'. די"ל אורחא דמילתא נקט. ואם הי' יודע מהו כותב בודאי הי' עושה כדין: לה) אך מצד הסברא נ"ל. כיון דהא ודאי אף שלא קידש השם. רק שיודע מה כותב אסור למוחקו מה"ת וכמ"ש הפר"ח בנמוקיו על הרמב"ם. וראייתו מהי' שם כתוב על ידות הכלים. דהמוחקו לוקה. אף שלא קידש השם. וכיון שידע שבודאי יתקדש לענין שהמוחקו לוקה. כאילו נתכוין לקדש לענין זה. דבכל מקום פסיק רישי' חשיב כמתכוין [ומה"ט חשיב מלאכת מחשבת ג"כ כמ"ש התוס' פ' כירה]. והטעם דכיון שידע שבודאי יהי' כן וניחא לי' (דפ"ר דלא ניחא לי' כ' בערוך שמותר ועשה. חשיב מתכוין. ויש ראי' לזה משמעתא דמצוות צריכות כוונה. וע' בחי' בסוגיא דמצות צריכות כוונה. וע"כ כל שלא נתכוין שלא לשמו רק סתם. וידע שזה שם קודש. חשיב מתכוין לקדש. וע"כ בכתב בפירוש שלא לשמו. דכה"ג לא איכפת לי' בפסיק רישי' כיון שרוצה בפירוש להיפוך. כמ"ש רש"י שבת (ע"ה.) גבי פוצע חלזון כיון דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי'. דכל היכא שרוצה להיפוך לאו פ"ר מקרי. וע"כ אף דהפי' שכ' שלא לשמן נקט לא כתבתי לשמן. דבאמת הפסול משום שלא כ' לשמן. דבשלמא אם נאמר סתמא לשמו קאי. ולא הי' הפסול אלא משום שכתב שלא לשמו (וחשיב לשמו ושלא לשמו כבש"ס פ' תמיד נשחט] הי' קושיא. אבל לפמ"ש דבאמת אם כוון בפי' שלא לשמו פסול. רק דביודע הרי הוא כמתכוון כל שלא כוון בפי' להיפוך. ואם כוון להיפוך. שוב הפסול משום שלא נתכוון ונקט בש"ס עיקר הפסול