אבני נזר יורה דעה שצד

פרש"י בחד לישנא בלשון עגה בלשון לעז. נראה מזה דשם בן ארבע אותיות מתורגם. אך ז"א דרש"י פי' דהוגה השם. היינו שם מ"ב וכמ"ש התוס' בע"ז (ד' י"ח). בראש העמוד בשמו. והמפרשים שם בן ד' וקוראו כמו שכתוב. הם יפרשו כל"א שברש"י ובערוך ערך אגא פי' עוד פי' אחר. ואפי' את"ל שהמפרשים שקוראו כמו שכתוב מפרשים עגה לעז. ויהי' מוכח דשם הוי' מתורגם. אבל א"כ שוב יהי' מוכח מכאן דשם הוי' הכתוב בלשון לעז יש בו קדושה מדאסור לקרותו כך. ויש לי ג"כ בזה דרך עמוק לחלק בזה בין שם הוי' המתורגם לשאר שמות. דמפורש בש"ך שמותר למוחקו וללחשו על המכה. כ"ש קריאה בפה גרידא. שאין בזה משום מוציא ש"ש לבטלה. וכ"כ בתשו' רע"ק דאין בשמות לעז משום מוציא ש"ש לבטלה. ובסנהדרין יהי' מוכח דבשם הוי' אסור. וע"כ לחלק בזה. ויש לי טעם בזה לחלק. וא"כ ג"כ יהי' חילוק בין שם הוי'. דאפי' יכתבנו תרגום יהי' מקודש. אך יען שהעיקר אצלי דאין שם הוי' מתורגם כלל לא כתבתיו: והא דר"פ כל כתבי בס' איוב שנכתב תרגום שצוה להניחן במקום התורפה והם מתאבדין מאליהן. וכתב התשב"ץ דלא הי' בהם שמות נכתבין בלה"ק דא"כ לא הי' מותר לגרום להם איבוד. צ"ל דשם הוי' הי' כתוב שני יודין לסימן כמו בתרגום שלנו. אבל בס"ת דכשר בשאר לשון צריך לכתוב שם הוי' כתיקונו. כיון שאין לו תרגום. וראיתי בתרגום בשם שי"ן דל"ת יו"ד כותבו כמו בלה"ק. משמע שאין לו תרגום. אבל שם אלקים שמתורגם בדניאל. וכן בתרגום תהלים מהראוי שיהי' כשר בלה"ק כשלא קידשו. כמו בשאר לשון לרבנן ובלשון יווני לרשב"ג: יא איברא דלפי"ז יהי' עוד חילוק בין ספרים לתו"מ שאינן נכתבין אלא אשורית. דבתו"מ יהי' פסול בשאר שמות כשלא קידש ובס"ת יהי' כשר. וברמב"ם בחד מחתא מחתינהו. נראה מזה ראי' לדעת הרדב"ז דאין פסול כשלא נתכוון לקדש רק בשם הוי'. יב' היתר הב' מהא דהבני יונה דאף שכתב ג' אותיות שלא בכוונת קדושה משלים ה"א האחרונה בכוונת קדושה משום דגמרו וקידושו באין כאחת וכ"ש בנ"ד שכתב רק מקצת אות הראשון שלא בכוונת קדושה הנה אף שהביא ראי' לדבריו מסי' רע"ו סעי' י"ב יע"ש בפ"ת ס"ק כ"ד וסק"ג בשם הרמ"ע מפאנו. מצד הסברא קשה מאוד. בפרט כי בשני אותיות ראשונות נגמר שם שלא בקדושה. אך בנ"ד שרק אות אחת כתב [מקצתו] שלא בקדושה. יש לדון כמו שאגיד בעזה"י: יג' הנה בחולין (ס"ט:) בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו שיצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו מידי נבילה. או לא. אמר רבא ק"ו אם הועילה לו סימן ראשון לסימן שני להתירה באכילה. אינו דין שתועיל לו לטהרו מידי נבילה. ופרש"י הכי מיבעיא לי' סימן ראשון כשנשחטה בעוד אבר זה בתוכה הי' בא להתיר אף באכילה. ומשיצא אין חתיכת סימן שני בא על אבר זה אלא לטהרו מידי נבילה כדאמרן לעיל וחכ"א מגע טריפה שחיטה מי מצטרף סימן ראשון שבא לו לטהר ולהתיר עם זה שאינו בא אלא לטהר להועילו מיהא לטהר הואיל ושניהם שוין בכך או דילמא כיון דיש חילוק ביניהם לא מצטרף ראשון שהוא נשחט לשני דברים עם השני שאינו אלא לטהרו מידי נבילה ואין כאן שחיטה שלימה לטהרו. אם מצטרף סימן ראשון לשני להתיר באכילה של העובר והבהמה ולא אמרינן שחיטה חלוקה היא ואין שחיטה לא בזו ולא בזו תועיל לאבר לטהרו מידי נבילה עכ"ל. וק"ל למה הוצרך רבא לק"ו. הא לדידי' אין התחלה לאיבעי' זו. דהא רבא ס"ל בזבחים (דף ל') ובפסחים (דף ס"ג) דאין לשחיטה אלא לבסוף. וסימן ראשון לאו שחיטה הוא כלל ואינו מתיר. וכל השחיטה הי' בסוף לאחר שהוציא ידו. והוא לטהרו מידי נבילה לבד: יד) ונ"ל להוכיח מכאן דהא דאין לשחיטה אלא לבסוף הפי' דאין סימן הראשון מתיר כלל עד שישחט גם השני. אבל לאחר שחיטת השני. שני הסימנים מתירים ביחד. וע"כ שפיר מבעי' לי' כיון דסימן ראשון בא להתיר באכילה כיון דבאמת סימן ראשון ג"כ בא להתיר. ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מתחיל ההיתר מתחילה ועד סוף שנגמר ההיתר. וכן מוכח בזבחים (ק"י) דלר"מ כל סימן מתיר חצי בהמה. ולר"א משרא שרי חצי בהמה או מקלש קליש כולה בהמה. וע"ש בתוס' בד"ה אי. וכ"ז אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. אין סימן אחד פועל כלום. רק בסוף שחיטה נתרת הבהמה. ולפי"מ שביארנו בסוף שחיטה שני הסימנים ביחד מתירים אבל אחד בלא שני אינו פועל כלום ודו"ק: טו וכן משמע בחולין (ל"ב) דפליגי בהתיז דם תחילת שחיטה על דלעת אם מכשיר או לא. ונאמר התם דבאיתי' לדם על הדלעת לאחר גמר השחיטה. דכ"ע מכשיר. כי פליגי היכא שנתקנח הדם בין סימן לסימן. מ"ס ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ומ"ס אינה לשחיטה אלא לבסוף. ומדקאמר דאי איתי' לדם בסוף שחיטה מכשיר. מוכח דאף שחיטת סימן ראשון חשוב שחיטה לבסוף. דשני הסימנים ביחד מתירים וכמ"ש. דא"ל דלעולם אינו מתיר אלא מעשה שחיטת משהו האחרון. ומ"מ כיון שההיתר ע"י שרוב סימנים עכשיו נשחטים. נמצא שכולו דם שחיטה. דליתא. דאי אינו מתיר אלא מעשה משהו אחרון. נמצא דמתחילה חבורה בעלמא היתה. ועכשיו נעשה הבהמה שחוטה ע"י משהו האחרון ודם שיצא מתחילה דם חבורה הי'. א"ו דעכשיו כל המעשה של שחיטה מתיר. ודם היוצא ממעשה תחילת שחיטה. ג"כ דם שחיטה הוא. רק בנתקנח הדם בין סימן לסימן כיון שתחילה עוד לא התיר. ולא הי' שחיטה בעוד הדם על הדלעח. והי' אז דם חבורה, אבל עכשיו שנעשה מעשה ראשונה מעשה שחיטה. גם דם היוצא מתחילה עכשיו הוא דם שחיטה: טז איברא א שראיתי להר"ן ז"ל בחי' ז"ל הכל מודים היכא דאיתי' לדם מתחילה ועד סוף כ"ע לא פליגי דמכשרי. פי' דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. מ"מ כי נגמרה שחיטה איגלאי מילתא דהו"ל שחיטה מתחילה וע"ס. ואלו בסוגיא דלעיל אמרי' אמר רבא אי קשיא לי הא ק"ל. למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. לפלוג בפרה כשרה. כגון דשחטוה תרי גברא. דגברא קמא לא מטמא. וגברא בתרא מטמא, ואמאי וכיון דנגמרה שחיטה. איגלאי מילתא דהו"ל שחיטה מתחלה ועד סוף. כדמשמע הכא וגברא קמא נמי מטמא וניחא לי. דלעולם אפי' כי נגמרה שחיטה