אבני נזר יורה דעה שצב

מפני ריוח שלמטה ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה כו'. והנה מפני ריוח שנמעלה ושלמטה ניחא דאינו מעכב וכן שאר דברים דחשיב התם. אבל ריוח שבין פרשה לפרשה דמעכב כמבואר ברמב"ם ופשוט. והאיך לא ימעט ויפסול ח"ו. והנמק"י הרגיש בזה וכתב יזרז עצמו שלא יבא לידי כך. והנה לשיטת הרמב"ם א"צ לדוחק זה. אלא דלעולם יש לו עצה ולא יצטרך לפסול. דממ"נ אם בפרשה סתומה אין ריוח כדי להניח כשיעור ט' אותיות ולכתוב עוד תיבה באותה שיטה יניח ריוח מעט בשיטה שני'. ואם לא נשאר לו בפתוחה ריוח ט' אותיות יניח שיטה חלק ויתחיל בשני' שהיא שלישית. ומאוד נפלאתי על הכ"מ שכתב כדברי הנמק"י על הרמב"ם כיון שלהרמב"ם א"צ לזה כנ"ל. וע"כ צ"ל דהנמק"י סובר כדעת הר"ח וס"ל דריוח פרשה סתומה ג"כ כשיעור ט' אותיות [דלא כר"ת ודלא כמ"ש הטור לדעת הרא"ש] וא"כ בסתומה אם יהי' ריוח כשיעור ט' אותיות אך לא יהי' ריוח לכתוב עוד תיבה. וממנ"פ אם יתחיל לכתוב בשני' יהי' פתוחה כיון שיש בריוח כשיעור ט' אוחיות. ואם יתחיל באותו שיטה שסיים לא יהי' ריוח בינתיים כשיעור ט' אותיות: ח אבל הטור התחכם ליישב הא דלא ימעט את הכתב כפשוטו וכתב דלדעת הרא"ש שיעור פתוחה ט' אותיות וסתומה רק ג' אותיות. וע"כ אם לא נשאר כשיעור ג' אותיות ותיבה יניח שיטה חלק. ולא יהי' בריוח שלמעלה שיעור ט' אותיות. ואפי' אם התיבה גדולה אם נשאר ריוח כט' אותיות יוכל לכתוב שני אותיות חוץ לשיטה. וע"כ אם אין כדי לכתוב תיבה חוץ לג' אותיות. ע"כ אין בכל הריוח כשיעור ט' אותיות דוק ותשכח. ומזה הוכיח דינו דאם אין בסוף כשיעור ט' אותיות ומניח שיטה חלק דסתומה מקרי ודלא כר"ת, ולר"ת לא קשה קושיית הנמק"י. דלדידי' אם לא נשאר בסתומה ריוח כשיעור יניח ריוח בשני' בתחילתו. כיון דלדידי' ריוח שבתחילת שיטה סתומה היא. אבל להרא"ש דס"ל ריוח שבתחילת שיטה נמי פתוחה היא. ע"כ לומר דאם סיים באמצעו והניח שיטה חלק סתומה מקרי. והיינו טעמא דזיל הכא בריוח שבסוף שיטה ליכא שיעורא. וזיל הכא בשיטה חלק חשיב ריוח באמצע ומשום דאין הריוח שבשני שיטין חשובים כאחת. ומזה הוכיח נמי דינו הקודם דאין הריוח שבסוף שיטה ושבתחילת שיטה מצטרפין לשיעור ט' אותיות ודו"ק: ט) העולה מזה דלדעת הרמב"ם אם הניח בסוף שיטה כשיעור ט' אותיות והניח בשיטה שאחרי' ג"כ כט' אותיות והתחיל הפרשה דסתומה מקרי וכן את בכל אחד בפני עצמו אין בהם כט' אותיות רק בצירוף הם ט' אותיות. או שבראשונה חלית בסוף כט' אותיות. ובשני' פחות מזה. בכל זה סתומה מקרי. וזה מוכח מהא דכתב דאם אין בחלק כדי לכתוב ט' אותיות ותיבה אחרי' מניח מעט חלק בשיטה שאחרי' וכותב. ומוכח דאפי' יש בחלק כט' אותיות לבד וריוח שבסוף שיטה חשיב פתוחה להרמב"ם, אעפ"כ חשובה סתומה. וכן אפי' אין כט' אותיות כלל מצטרף הריוח מעט לט' אותיות: סימן שנח א) שאלה מי שהתחיל לכתוב ס"ת וקודם כתיבה אמר שכותב לשם ספר תורת ישראל. ולא אמר שכותב כל השמות לשם קדושת השם. ושכח לקדש שם אלקים ראשון שבתורה. היינו שכתב יוד העליונה של האלף מאלקים. ותיכף נזכר והעביר קולמוס על היוד בקדושה. וגמר הא' וכל השם בקדושה. וקודם שהתחיל לכתוב הי' בדעתו לקדש השם כד"ת. אך לא אמר בפיו. גם בשעת כתיבת יוד העליונה מה"א. לא הי' בלבו לקדש. אך יודע הי' שכותב תיבת אלקים: ב' תשובה הנה פרטי החירים בזה נפרטם אחת לאחת. ואח"כ נשובה ונעיין בכל פרט ופרט: הא' דכתב הרדב"ז דא"צ לקדש רק שם הוי' ולא שאר שמות הקדושים. ובחי' רעק"א סי' רע"ו ס"ב כתב דמשמע מהב"י מדכתב נכון הדבר לכתוב כל השמות לשמה. מכלל דבדיעבד לא פסלי עי"ש: הב' דכתב בס' קסת הסופר בשם בני יונה להגאון מו"ה יונה לאנדסופר דאם כתב הג' אותיות מהשם שלא בכוונת קדושה. וכתב ה' אחרונה בקדושה. כל השם כשר. דגמרו וקידושו באים כאחת. וכ"ש כאן שכתב כל השם בקדושה. זולת יוד העליונה שבאלף ראשונה: הג' אף בלא דברי בני יונה רק שנאמר דכל אותיות השם צריך לכתוב בקדושה. הא כתב הרמ"א באהע"ז סי' קכ"ד סעי' ד' וז"ל ולא מקרי חק תוכות. אלא כשכל האות נעשה כך. אבל אם עדיין צריך לתקן שיהי' אוח כשר. וה"ה בפסול שלא לשמה. דאם עדיין לא נגמר האות וגמר לשמה כשר. וא"ל דפסול שלא לשמה גרע. דהא בחק תוכות דלא חשיב שכתב כלל, הרי לא הי' לשמה ג"כ. דאפי' כוון הרי לא הי' כוונתו כלום כיון שלא הוא עשה. וכ"כ הב"י דין זה בנפל טיפת דיו. והוסיף ומשך עד שעשה ויו. דאף שמקצת האות נעשה מעצמו כשר. והרי לא הי' כוונה כלל שנפל מעצמו ואעפ"כ כשר: הד' ראיתי כתוב בתשו' השיב משה בשם ספר בני יונה בענין פסק הרמ"א סי' ל"ב דאם אמר בתחילת כתיבה שכותב לשם ס"ת ובשעת כתיבת השם חישב לקדש סגי. וכתב הגאון בני יונה דכל שיודע שכותב שם השם. וכותב לשם קדושת הספר חשיב חישב. לאפוקי שלא יחשוב במחשבה אחרת. או שיחשוב כאילו כותב שאר מלות התורה. וידיו עושים מלאכתו ולבו בל עמו. עוד שם וז"ל צריכין קידוש פה או מחשבה. שיחשוב שכותב אחד משמות שאינם נמחקים והמה משמות יח"ש. ע"כ. ובנ"ד נמי ידע שכותב שם אלקים. רק שלא נתכוון לקדשו. ומ"מ ידע מה הוא כותב: הה"א כיון שקודם כתיבה רצה לקדש. דומה להא דכתב המג"א בשם הרדב"ז בענין תקיעת שופר שאם הלך לבהכ"נ לשמוע תקיעת שופר ושמע. אף שלא נתכוון בשעת תקיעה חשיב כוונה ויצא: הויו כיון שאח"כ קידש בפה. הרי הוכיח סופו על תחילתו. כדאי' בריש זבחים והא דהוכיח סופו על תחילתו. הלכה היא בגיטין: הז' כיון שתיכף לאחר שכתב יוד העליונה מהאלף נזכר [ומסתמא] אמר תכ"ד שכותב לשם